פוניבז' שלנו: ישראלים, למה אתם שמחים לאיד
בביקור האחרון שלי בפוניבז', מצאתי את רוב הכיסאות ריקים. כותלי בית המדרש נראו עצובים. ונוכח המתרחש בגבעת הישיבה - הסמל הליטאי הנוכח ביותר - אני שומע סביבי הדים רמים של שמחה לאיד. אבל ישיבת הדגל הליטאית היא חלק מהאתוס הישראלי המשותף של כולנו
הביקור הראשון היה לפני כשבע שנים. גרתי ליד אוניברסיטת בר-אילן, לא הרחק מגבעת הישיבה, ועליתי לרגל לראש הגבעה, כדי לחוות קבלת שבת קצת אחרת. ואיזו קבלת שבת זו הייתה!
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מאות תלמידים גדשו את בית המדרש של ישיבת פוניבז', עומדים עם פניהם לארון הקודש המפואר, המוזהב - ועונים בקול אחד לשליח הציבור. ואז, בסוף התפילה, כמו ניתן האות - והישיבה התפצלה לשני נהרות של תלמידים נבדלים ונפרדים. כל קבוצה עמדה בתור, בצד אחר של ההיכל, כדי לברך את "ראש הישיבה שלה" לשבת שלום. ראש הישיבה של הפלג "האחר" לא זכה להתייחסות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ספר דניאל: הגוף בכלא, הרוח חופשית. צפו הפריצה לפוניבז': סוף-סוף ספרדים בישיבה/ נייעס
- המרן של ישי: תתרמו למפלגתו מכספי צדקה
חזרתי לשם מספר פעמים, תמיד בכיפה סרוגה. תמיד בודד בין המוני חרדים. התקבלתי בכל פעם בברכה. עוצמות התפילה והלימוד היו נדירות, אך מפעם לפעם הפילוג הורגש ביתר חדות.
קולות של שמחה לאיד
בפעם האחרונה, לפני כשנה וחצי, מצאתי את רוב הכיסאות ריקים. כותלי בית המדרש נראו עצובים, עזובים, כאילו משוועים
שיבוא רבי אליעזר ויבקש מהם ליפול לארץ בכדי להוכיח מחלוקת לשם שמים, שתחליף את מאבקי הכוח והשליטה שקורעים את הישיבה.
בסוף ירדתי להתפלל ב"אוהל קדושים" - מבנה הממוקם למרגלות הישיבה, לשם עבר הפלג בראשותו של ראש הישיבה הרב גרשון אדלשטיין, במטרה לצמצם את מוקדי הסכסוך.
כעת הישיבה שוב בוערת. ונדליזם ואלימות בכל מקום. חלק מחדרי הפנימיות הושחתו ונשרפו, בית המדרש הפך לזירת קרב שבה משליכים תלמידי חכמים כיסאות וסטנדרים אלה על אלה - והאלימות הגיעה אפילו עד לראשי הישיבה. וברקע – הדי קולות של שמחה לאיד. תהלות של ביקורת על החברה החרדית-ליטאית: תראו אותם, תגייסו אותם – את כולם.
חלק מהאתוס הישראלי
אבל נוכח אלה, בי יש רק עווית של כאב. כי אנחנו, הישראלים, צריכים את ישיבת פוניבז'. ישיבת הדגל הליטאית היא חלק מהאתוס המשותף של כולנו. דפי הגמרא שנלמדו בה, גדולי התורה שעברו בה, אפילו המחלוקות עם קבוצות שונות בחברה הישראלית - כל אלה גם (קצת) שלנו.
ואיך אפשר בלי להזכיר את המורכבות שהיא חלק מהמסורת הכל כך ישראלית, שעוררה לא מעט סערות, ולפיה דגל ישראל מונף על גג הישיבה רק יום אחד בשנה - ביום העצמאות.
גם אם לא ראינו הצגה ב"הבימה", שירתנו ב"גולני" או שמענו שיעור פילוסופיה באוניברסיטה העברית - כל אלה הם חלק מהזהות הישראלית שלנו. וגם אם לא למדנו, התפללנו או אפילו ביקרנו בפוניבז' - אף היא חלק מהישראליות של כולנו.
ולכן אני מתפלל עם אחיי החרדים לימים טובים יותר. ימים שבהם אש התורה תאיר ולא תשרוף. ימים שבהם ירבו תלמידי חכמים שלום בעולם, וכל נתיבותיה יהיו שלום.
לפנייה לכתב/ת 
