ג'יימס בלאנט בישראל: משהו קטן וטוב
חמוש בהומור עצמי, קסם אישי ויכולת ווקאלית מרשימה - ג'יימס בלאנט הצליח לסחוף ביד אליהו גם את הסקפטים שנגררו להופעתו על ידי בת הזוג. לרגע, נדמה היה שגם בישראל אפשר ליהנות מהופעת פופ קלילה ומשובחת
על פניו ג'יימס בלאנט לא נראה כמו פרפורמר שיכול לסחוף אחריו קהל רב. הוא דק גזרה, נמוך קומה (אפילו "אדם קטן" כהגדרתו), וגם הג'ינס, הטי שירט ונעלי הספורט שהוא נועל כשהוא עולה על במת היכל יד אליהו אמש (שבת) בתל אביב - לא ממש זועקים "סטאר קוואליטי" לכל עבר. הוסיפו לכך את היותו צנוע, מנומס ונעים הליכות באופן כמעט לא כוכבני - ונדמה שהמוזיקאי הבריטי, בן למשפחת אצולה לשעבר, יתקשה מאוד מול הקהל הישראלי, זה שאוהב שמבדרים אותו כהלכה במקום שבו מופיעים (ומרימים) בדרך קבע כוכבי הזמר הים התיכוני.
- רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
אלא שדקות ספורות אל תוך "Face The Sun" ו-"I’ll Take Everything”", שירי הפתיחה מלאי הפאתוס עמם פתח את הופעתו בתל אביב, מסתמן שהמופע של מי שנתפס כאחד המוזיקאים היותר מופנמים בנוף הפופ הבריטי, הולך לעבוד על יותר מאשר שריר הלב. שכן גם כשהוא רוכן מעל עמדת הקלידים, ג'יימס בלאנט לא יכול שלא לעמוד, לרקוד ולבצע שלל מהלכים תיאטרליים, שמביאים את הקהל להגיב בשאגות. וכשהוא עובר לקדמת הבמה ב-"Blue On Blue" ומחליף את הקלידים בגיטרה, כבר ברור שהמופע של בלאנט, ממש כפי שהעיד הוא עצמו בראיון שהעניק לאחרונה ל-ynet, בהחלט אינו ערב של איש עצוב שעומד עם גיטרה ומנגן שירים שקטים.
כשהוא מגובה בחבורת נגנים המעניקה עיבודים סוחפים לשיריו, ומאחוריו וידאו ארט המותאם לתמה של אלבומו האחרון "Moon Landing", בלאנט לוקח את הקהל בהיכל - וגם את עצמו, למען האמת, לסיבוב מלא רגש ושמחה בין חומרים מארבעת אלבומיו. הוא קל תנועה ועובד קשה כדי להפעיל את אלו שבאו לראותו, וניכר עליו שממש כמוהם - גם הוא נהנה מכל רגע, בעיקר בזכות כמויות מבורכות של חן והומור עצמי שמפצים על נוכחות בימתית לא מרשימה. הקהל, מצידו, שר יחד איתו את מילות "Billy", "Wisemen, ו-"High", רוקד במקומות הנכונים וצוחק מהבדיחות השנונות של בלאנט, והיו לא מעט כאלה אמש.
"זו הפעם הראשונה שלי בתל אביב ואני מתכוון ליהנות כאן", הוא אומר לאחר ברכת השלום המנדטורית. "מרגש להיות במדינה כל כך מיוחדת ששמעתי עליה כל כך הרבה מחבריי, וכולם אמרו לי שאתם נהדרים", הוא מוסיף. "אנחנו הולכים לשיר לכם כמה שירים שאתם מכירים, כמה שאתם לא, ואשמח אם תצטרפו אליי בשירה. הבנים בטח לא ממש יצליחו, כי רוב השירים דורשים להגיע לגבהים כל כך אדירים, לעזאזל. אבל תצטרפו אליי, כי אתם זמרי הליווי הזולים ביותר שאפשר למצוא".
"ג'יימס בלאנט!" צועק לו איש מהקהל. "כן, אבא?", עונה הזמר שעל הבמה, ועובר ל-"Smoke Signals", מודה שהעברית שלו מסתכמת ב -"שלום" ו"תודה רבה", ואז מחזיר אותנו לקרקע עם פיסת אמת כואבת. "בדרך כלל סיבוב ההופעות הזה, שנקרא 'סיבוב הנחיתה על הירח' מתאפיין בהפקה די מושקעת", הוא מתנצל. "יש לנו ירח גדול על הבמה, אנשים מחופשים לאסטרונאוטים. אבל כאן לא יכולנו לעשות זאת, כי יקר מדי לעשות את זה אצלכם".
מבדיחות על עלויות הפקה הוא עובר להומור עצמי, כשהוא מסביר את העדפתו לגיטרת היוקלליי אליה עבר מוקדם יותר במופע. "אני אוהב את הגיטרה הזו. אני אפילו לוקח אותה לחדר השינה, כי היא גורמת לי להראות גדול". ומונולוג האיש הנמוך וה(לא) זועם ממשיך: "אני לא יודע אם אתם רואים את זה מהמקום בו אתם נמצאים, אבל אני אדם די קטן" הוא מודה. "אני שונא אנשים גבוהים. במיוחד כי הלהקה שלי מורכבת מכמה נגנים כאלה. אני אפילו לא יודע את השמות המזוינים שלהם כי אני נוטר להם טינה על כך. תראו את האיש הגבוה הזה! הוא לא יודע שהוא מקבל פחות כסף בגלל הגובה שלו", הוא רוטן, ולאור צהלות הקהל מאיים: "אם אתם מוחאים לו כפיים שוב אתם מפוטרים".
את תסביך האיש הקטן מתרגם בלאנט לכדי תפעול הקהל בדרגת אומן ושליטה מרשימה בהמון: "אל תמחאו כפיים בשיר הזה, כי זה עלול לגרום לי לחרבן אותו", הוא מזהיר ברגע אחד, ואחרי ביצוע מלהיב ל-"Postcards" הוא מפגין עוד קצת מודעות עצמית, ומתנצל בקריצה: "אני יודע מה אתם חושבים. שילמתם כסף כדי לשמוע שירים אומללים, ועכשיו אתם חושבים לעצמכם 'מה אלה כל השירים השמחים האלה?'. אז זה בסדר, יש לי המון שירים אומללים. אם אתה חבר או בעל שנגרר לכאן על ידי בת הזוג שלו - אל דאגה אני הולך לנגן מאות שירים אומללים".
בלדת הלהיט "Goodbye My Lover” " שמגיעה מיד אחר כך, מוכיחה את טענתו ומביאה אותנו אל חלקו השני של המופע - זה שכבר לא מוקדש רק למעריצים, והופך נגיש יותר גם עבור אלו הפחות מיודדים עם אלבומיו המלאים. הקהל מגיב בתצוגת אורות סמארטפונים מרשימה, גרסת שנות האלפיים למצתים של פעם, כשמעתה מקבל המופע גם ממד ויזואלי מרשים בזכות לא יותר מידיים מונפות ואפליקציית פנס. אבל בלאנט, שמודע לתדמיתו כאומן מתבכיין משהו, לא מוכן לפול בפח הסטיגמה, ולדקות ספורות במהלך"Cuz I Love You" ו-"Heart To Heart", הופך לגרסה מעט עדינה יותר של ברוס ספרינגסטין, משתולל, קופץ, רץ לקהל ומתלוצץ עם נגניו.
"You’re Beautiful" ו-"So Long, Jimmy" הם רגעי שיא נוספים בערב שראה מספר כאלה, ולאחר הפסקה קצרה מהבמה הוא שב להדרן, מציג את נגניו ושולף את התותחים הכבדים (אם אפשר בכלל להשתמש בז'רגון צבאי כדי לתאר את אוסף שירי הפולק והפופ של בלאנט), בדמות "Bonfire Heart" ו-"1973" - להיטים בהם הקהל נעמד על רגליו, פוצח בריקוד ומתפרק רשמית.
ג'יימס בלאנט הגיע לישראל כסינגר סונגרייטר מצליח - לא מהסוג שאנו רגילים לראות כאן הרבה, כשחובת ההוכחה כאומן מופיע עליו. העצירה שלו בתל אביב, בנוסף להיותה סימן חיובי לכך שישראל הינה יותר מתחנת מעבר עבור אומני שוליים או מוזיקאים מקשישים רגע לפני פרישה, אמנם לא תחשב בלתי נשכחת במונחי ביקורים בינלאומיים, אך היא כלל לא צריכה להיות כזו. היא בעיקר מוכיחה שיש בארץ קהל גם עבור זמרי פופ-רוק מצליחים ומוכרים, מהסוג שממלא היכלים ולא רק את הבארבי או פארק הירקון, והם יכולים לסחוף את המעריצים, לרגש
את הנגררים ואפילו להפתיע את הסקפטים - בזכות שילוב מדיק של פרפורמנס, הפעלת קהל, שירים קליטים וקסם אישי.
במקום שאוהב את ההופעות שלו רחוק בשוליים או לחלופין - עמוסי חשיבות עצמית על הבמות הגדולות ביותר - נחמד לדעת שמגיעות לכאן גם הופעות טובות של אמני פופ רלוונטיים, שפשוט נותנים שואו טוב ושולחים את הקהל הביתה מרוצה ושמח, ובשעה נורמלית כדי להתעורר למחרת בבוקר לעוד שבוע של עבודה. מבחינה זו, ג'יימס בלאנט הצליח. הוא גרם לישראל להיראות לרגע כמו מקום נורמלי שלא לוקח כל כך קשה את עצמו ואת ההופעות שפוקדות אותו. וזה הישג גדול, גם אם האיש על הבמה מעיד על עצמו שהוא די קטן.
