פמגוסטה: עיר הרפאים של קפריסין
לפני 40 שנה פלשו חיילי טורקיה לפמגוסטה, ואתר הנופש המשגשג של קפריסין נותר סמל כואב למדינה שסועה. ויקטוריה היסלופ, מחברת "האי של סופיה", הוציאה לאחרונה את "הזריחה" שמתאר את עיר הרפאים הכבושה והקודרת. טור מיוחד
העיר פמגוסטה, ששוכנת בחוף המזרחי של קפריסין, היתה פעם אתר תיירות מרהיב, מן המבוקשים בים התיכון. קילומטרים של חול בהיר ומי טורקיז צלולים חיבבו אותה על חוג הסילון של שנות השבעים, והיא משכה אליה אלפי תיירים מדי שנה.
נוסף על התיירים האלה, התגוררו בה כ-40,000 תושבים, שנהנו מחיי תרבות עשירים - מופעי אמנות, מוזיקה ותיאטרון מהטובים שבאי. מכיוון שנמל פמגוסטה היה הנמל העמוק ביותר בקפריסין, עברו בעיר כ-80% מסחורות היצוא של האי, ובעיקר כמויות עצומות של פרי הדר מיבול הפרדסים המקומיים.
בחלק המודרני של העיר, שכלל את בתי הדירות והמלונות המפוארים, גרו בעיקר קפריסאים יוונים; ואילו העיר העתיקה, המוקפת חומה, היתה מאוכלסת בקפריסאים טורקים והכילה את האוצרות ההיסטוריים של פמגוסטה, כולל כמה כנסיות ביזנטיות וכן קתדרלה מרהיבה מהמאה ה-14.
אך לפני 40 שנה בא הקץ על גן העדן בפמגוסטה. בעקבות המהפכה הצבאית ביוון, ב-1974 פלשו לאי כוחות טורקיים, שביקשו לכאורה להשיב את הסדר על כנו ולהגן על המיעוט הקפריסאי-טורקי. אך לאחר תקופה קצרה של הפסקת אש, הופצצה פמגוסטה, והטנקים הטורקים פלשו אליה.
וכך, ב-14 באוגוסט, נמלטו תושבי העיר בבהלה, במכוניות, באוטובוסים או ברגל, ולא לקחו איתם אלא את הבגדים שלעורם. הם ציפו שהמעצמות הזרות ייחלצו לעזרתם, אך העזרה לא הגיעה, וגלותם התארכה לשבועות, לחודשים ולעשרות שנים.
רחובות שוממים ובתים הרוסים
ביקורי הראשון בקפריסין היה ארבע שנים לאחר המלחמה. מודעה קטנה בטיים אאוט הציעה טיול קיץ לאי, ואני לא הבנתי שאני יוצאת אל אזור שעדיין נמצא תחת כיבוש צבאי.
הייתי בת שמונה-עשרה ותמימה מאוד. אלא שמראה הבניינים המחוטטים מרוב קליעים הבהיר לי מהר מאוד עד כמה משונה תהיה החופשה הזאת, וכך גם מראה החיילים הטורקים מכל עבר. (אם כיום ישנם כ-40,000 חיילים טורקים בצפון קפריסין, ב-1978 היו בה הרבה יותר.)
מצאתי את עצמי באי מבותר, שהטורקים מתחו קו הפרדה לרוחבו, ניתקו את צפונו מדרומו, והרחיקו את הקפריסאים היוונים מבתיהם. באחד הימים, כשסיירתי בצפון האי עם כמה חיילים בחופשה, ראיתי מרחוק עיר מודרנית גדולה, שהחופים בה, כך נאמר לי, הם היפים ביותר בקפריסין. שאלתי אם נוכל לגשת לשם. "לא," הם אמרו. "העיר הזאת מחוץ לתחום".
זאת היתה העיר פמגוסטה, שהפכה סמל לחלוקתו של האי. בביקורי הראשון היה הגבול חסום לגמרי, וכך נותר ב-25 השנים שלאחר מכן. אך ב-2003 פתח השלטון הטורקי את הגבול ואִפשר לאנשים לבקר בבתיהם הישנים. רבים מן התושבים לשעבר גילו שבבתיהם גרים עכשיו קפריסאים טורקים או מתיישבים מטורקיה. החוויה היתה קשה מכל הבחינות, כי רבים ראו שהבתים נהרסו או השתנו לבלי הכר.
כיום, חלק מפמגוסטה עדיין סגור וחתום מאחורי גדר תיל חלודה, שחיילים טורקים שומרים עליה. החלק הזה נקרא וָרוֹשָה, הוא משתרע על כחמישית מפמגוסטה של פעם. הוא כולל את אזור התיירות המרכזי, ובו רצועת החול הזהוב, המלונות המופצצים, והרחובות השוממים שלאורכם בנייני מגורים נטושים וחנויות שנבזזו.
עיר הרפאים נתונה תחת משמר צבאי כבד, ושלטים תוקפניים מבהירים שהכניסה אליה אסורה. מבעד לחורים גדולים ביריעת הפלסטיק שעל הגדר אפשר לראות בבירור את ההזנחה שמעבר לה: עשבים מבצבצים בין אבני המדרכה, זגוגיות שבורות, והאווירה קודרת ומאיימת.
"חיים כמו בני ערובה"
בשנתיים האחרונות ביקרתי שוב ושוב בצפון קפריסין ובדרומה, כדי לערוך תחקיר לספר. בתקופה הזאת ראיתי שמבצעים עבודות בנייה נרחבות באזור שמסביב לוורושה, ומשנים אותו לבלי הכר. מתיישבים רבים מטורקיה גרים שם עכשיו, וסגנון חייהם ותרבותם אינם דומים אפילו לאלה של הקפריסאים הטורקים.
לבם של הקפריסאים היוונים נחמץ כשהם רואים כיצד עירם משנה את פניה. זהו מצב מכעיס מאוד, אך גם רווי עצב. עצב על עשרות אלפי האנשים שאיבדו את כל עולמם, אך גם על הרס ההרמוניה ששררה פעם בין הקפריסאים הטורקים לקפריסאים היוונים. אֶראטוֹ קַנטוּנָה, שאביה היה פעם רב-החובל של נמל פמגוסטה, זוכרת שאביה היה מיודד מאוד עם קפריסאים טורקים רבים. הם היו עמיתיו, היא מספרת לי, "וחלקם דיברו יוונית בלבד".
רבים מהקפריסאים הטורקים שפגשתי ביטאו תסכול דומה. סֶרדאר אַטַאי, המשתייך לחברה אזרחית משותפת שמעודדת שיתוף פעולה בין שתי הקהילות, סיפר לי על החיים כיום בפמגוסטה. "אנחנו בשבי, כמו בני ערובה," הוא אומר. "הבטיחו לנו שהכול יהיה בסדר, אבל העתיד שלנו בשבי. את יכולה לדמיין את הטראומה הזאת? זה מעיק מאוד על האנשים שגרים כאן. הם קמים מדי בוקר אל אופק קודר".
סרדאר לקח אותי לכנסייה היפהפייה אַיוֹס גאורגיוס אֶקסוֹרינוֹס, שנותרה מן המאה ה 14. ראיתי בה את ציורי הקיר שהושחתו - פניהן של הדמויות והצלבים גורדו מעל הציורים, כפי שקרה בכמה כנסיות יווניות אורתודוקסיות בצפון; אך דבר-מה נוסף משך את תשומת לבי: בפינת הכנסייה ניצב "אֶפּיטַפיוס", ארון מתים מעוטר בפרחים, שנושאים אותו ברחובות ביום שישי הטוב. השנה, לראשונה מאז 1958, נערך בכנסייה טקס יווני אורתודוקסי, ואלפי קפריסאים יוונים חצו את הגבול כדי להשתתף ברגע הסמלי והחשוב הזה.
40 שנה לפמגוסטה הכבושה
בסוף השבוע שעבר השתתפתי בעצרת לציון 40 שנה ליום שבו איבדו אנשי פמגוסטה את בתיהם. כדי להגיע לאירוע נסעתי לאורך הכביש שנמתח במקביל לקו ההפרדה המחלק את קפריסין. כל כמה קילומטרים נראתה עמדת שמירה על אחת הגבעות, וממנה השקיפו עלינו חיילים טורקים.
אירוע כזה מתקיים מדי שנה, מיום חלוקת האי, והוא נערך בדֶרינייָה, כפר באזור פמגוסטה, הקרוב ל"גבול". מכאן, באור יום, רואים בבירור את עיר הרפאים, שמלונותיה הרב-קומתיים מזדקרים על קו הרקיע. אך בלילה היא נעלמת. אין אורות בבניינים האלה.
בערב יום הזיכרון לפמגוסטה, פסעתי עם כמה מאות אנשים ממרכז התרבות של פמגוסטה הכבושה, דרך הכפר, כדי להגיש עצומה בעמדת האו"ם - מכתב למזכיר האו"ם, באן קי-מון, המבקש להחזיר את פמגוסטה לתושביה החוקיים. דגלים התנופפו באוויר, והנאספים שרו שירים על עירם האבודה מול חיילי האו"ם הניצבים על משמרתם. ההפגנה היתה שקטה, אך מרירות ויגון תססו בה.
כשהתכנסנו שוב במרכז התרבות, כ-1,200 איש (כולל כמה קפריסאים טורקים, ושלושה מחברי הקבוצה הפרלמנטרית הכלל-מפלגתית של בריטניה וקפריסין), הקשבנו בין השאר לנאומו של נשיא קפריסין, ניקוס אַנַסטַסיַאדיס. הוא קידם בברכה את הקפריסאים הטורקים, ואמר שכתוצאה מפתרון נכון לבעיית קפריסין לא יהיו מנצחים או מפסידים, אלא רק אזרחים אירופים מרוצים. הוא ביקש מהם לשתף פעולה עם הקפריסאים היוונים ולחתור למדינה חופשית לכולם.
"הזמן פועל נגדנו," הוא אמר. "לא רק נגד הקפריסאים היוונים אלא גם נגד הקפריסאים הטורקים", שכן אלה האחרונים הם כעת מיעוט באזור בהשוואה למתיישבים מטורקיה. משקיפים מהצד אמרו לי במרירות שאותם דברים נאמרים מדי שנה, והמשא ומתן נמשך כבר זמן רב. אלא שמאגרי גז גדולים שנמצאו בים סביב קפריסין עשויים לזרז את ההגעה להסדר.
בהמשך הערב נשמעו שירים מרגשים על העיר, שהצטיירה כצללית באור הירח, ותהיתי אם המגברים נושאים את הצלילים עד לחיילים השומרים על גבולותיה.
"כשעזבנו את העיר היינו בטוחים שנחזור אליה בקרוב, שהעולם המתורבת לא ישלים עם הפשע הזה שבוצע בקפריסין. אבל טעינו". כך אומר לי אלכסיס גַלאנוס, שהוא ראש העיר הגולה, למעשה.
היוונים מכנים את פמגוסטה - "אַמוֹהוֹסטוֹס" ("הקבורה בחול"). כולי תקווה שגורל דומה לא יפקוד את סוגיית שחרורה של העיר.
הכתבה
פורסמה לראשונה ב-17.8.14 בטלגרף
לפנייה לכתב/ת 
