מלחמה על המדרכה
מותו של אנטוניו רעיה שנדרס על-ידי אופניים חשמליים מרתיח, כי קדמו לו אלפי פצועים ואזהרות. מי יעצור את ההשתוללות הזו על המדרכות?
המוות של אנטוניו רעיה, קשיש בן 85 מגבעתיים שלפי החשד נדרס על-ידי ילד שנהג באופניים חשמליים בתל אביב, איום ומיותר כמו כל מוות בתאונה, אבל מתלווה לו ומעצימה אותו תחושת עלבון נוראית.
לו היו העירייה, המשטרה ומשרד התחבורה נוקפים אצבע ונאבקים בתופעה שמצמיחה כאן דור חדש של בריונים על גלגלים - עם דרישות לרישוי, קנסות לפורעי חוק ובתור התחלה עצירה מוחלטת של יבוא כלי ההרג - היה אפשר לפחות להתנחם במחשבה שאיתרע מזלו של אנטוניו, שהוא אחד מקורבנותיה האחרונים של אנרכיית מדרכות מוחלטת שתמוגר בקרוב.
עוד בערוץ הדעות של ynet
פעם מהנדס באפל, בקרוב מורה / ארז ששון
בית ישראלי ליזידים / נדיר רשיד סיתוֹ
אבל לא. גם עכשיו יגלגלו הרשויות אחריות מהאחת לשנייה, ואנחנו - עדר סתומים שכמונו - נמשיך לחשוש שתהיה זו הפצצה האיראנית שתהרוג אותנו. כי ככה זה במציאות המעוותת שהשתרשה כאן: אלה שיקבלו שיהאב על הראש ייזכרו כגיבורים, אלה שיקבלו גלגל לעין ב-50 קמ"ש ימותו בלי פנים, ובקושי עם שם.
יותר מ-2,600 נפגעי אופניים פונו בשנים 2013-2012 לחדר המיון של איכילוב לבדו. רק לשם השוואה: מדובר במספר גדול מסך כל הפצועים הישראלים בשלוש המלחמות האחרונות עם חמאס גם יחד. לפי נתוני מכון גרטנר, כחמישית מהם נזקקו לאשפוז של יותר משבוע. האנשים האלה - בני האדם האלה - לא ירדו לכביש, לא נפלו ממטוס, אפילו לא סתם נזרקו במושב האחורי בלי לחגור. הם פשוט צעדו על מדרכות עירם בדרך לעבודה, לבית הספר או לדייט לילי. צעדו ונדרסו.
מי מהם שקם מחדש על הרגליים מתקשה לתבוע פיצויים על אובדן כושר עבודה, על הטיפולים הממושכים או על עוגמת הנפש. והנפש העגומה מתפוצצת - ואיך לא תתפוצץ? - כשחושבים על כל מה שלא נעשה כדי למנוע מחיי אנשים לקרוס פיזית, נפשית, כלכלית.
האופניים החשמליים הם מפלצת מתכתית רבת עוצמה, אבל הם רחוקים מלהיות מהות הבעיה, ותהיה זו שגיאה חמורה לטפל רק בהם. כי מי שלא גר בתל אביב בעשור האחרון יתקשה להאמין עד כמה היא הפכה מסוכנת - ולא פחות חשוב, מורטת עצבים - עבור הולכיה, עוד לפני שילדים בגיל בר מצווה חיברו אופניים לשקעים. גלגלים מכל הסוגים דוהרים כאן על מדרכות מכל הסוגים, והרוכבים - עם אוזניות תחובות באוזניים או עם יד אחת על הטלפון - כבר מזמן לא מסתפקים בנתיבי האופניים (הסלולים בשלומיאליות) שהפקיעה עבורם העירייה מהולכי הרגל. הם מגיחים במהירות אדירה מעבר לתחנות אוטובוס ופינות רחוב, מזגזגים בין דוכני הפיס לבתי הקפה, וכשזה לא נגמר בבית חולים זה נגמר בצלצולי "גלינג-לינג" היסטריים, ובמקרים קיצוניים גם בקללות ואיומים, כי בכל זאת - "הלו, סבתאל'ה, תזוזי הצדה".
אחרי שנים בג'ונגל התל אביבי אפשר לדקלם כבר את רשימת התירוצים של נהגי המדרכות, ובראשם הלהיט "שאני ארד לכביש ויפגע בי אוטובוס?". אבל עד שעיריית תל אביב תמצא מענה אמיתי לצורך של הרוכבים בנתיבים משלהם, ולא תסתפק בציורים ספורדיים של גלגלים על שבילים בלתי-רציפים, הולכי הרגל לא יוכלו לשלם עוד את המחיר. מצוקת החניה לא מצדיקה עצירה בחניית נכים, המחסור בשדות תעופה לא מתיר לי לנחות עם אולטרה-לייט ביגאל אלון, וגם רוכבי האופניים לא יכולים להכפיף עיר שלמה לגחמותיהם ולסכן אותה, גם אם פירוש הדבר שההגעה הביתה תתעכב בשתי דקות בגלל רכיבה איטית יותר.
פעם חשבתי, תמים שכמוני, שהפתרון הוא קצת מודעות לנימוסים והליכות. לו היה הדבר אפשרי, הייתי אומר שגם לי - ולכל מי שנאבק נגד הפקרתם של הולכי הרגל - ברור שעליית האופניים על המדרכות היא לעת עתה עובדה מוגמרת, ושעד להסדרתה באופן שלא יסכן את הרוכבים צריך להגיע איתה לדו-קיום כלשהו. אלא שהדו-קיום הזה קורס ברגע שרוכבי אופניים, שהם אורחים לא-חוקיים על המדרכה, הופכים לבעלי הבית, קובעים באלימות עובדות בשטח או מצפצפים להולכי הרגל שלפניהם, משל היו עדר עזים המחכה לפקודתם.
הישראלים, אני מבין היום את מה שהמחוקק צריך היה להבין מזמן, לא יגיעו להסדר לבדם. הם ימשיכו להרוג ולעלוב זה בזה עד שמי שצריך להתערב יתערב ויפריד הפרדה מוחלטת בין ההולכים לרוכבים. אלא שבינתיים, למרות שאילתות שמופנות אליהם דרך קבע מעיתונאים ועמותות, לא מצליחים עיריית תל אביב, המשטרה ומשרד התחבורה לנפק דבר פרט לתגובות פתלתלות וחמקניות, שבהן הם מאשימים זה את זה.
ביום הזה, שבו לנפגעי מלחמת המדרכות יש פנים, אלה של אנטוניו רעיה, ראוי לשאול: איזו עזות מצח צריך נבחר או שליח ציבור - ולא משנה לענייננו אם סמכויות האכיפה נמצאות בידיו או לאו - כדי לא להפוך כל שולחן, בכל מקום שרק צריך, על מנת לשים קץ לסכנת הנפשות הזו?
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
