לא רק דיור: המשבר בתעשייה התהליכית מסוכן
המשבר בתעשייה הכימית מאיים על החוסן הכלכלי והחברתי לא פחות ממשבר הדיור. למדינה יש אחריות לקחת את המשבר בכיל לידיים ולהוביל מדיניות מושכלת עקבית של פיתוח בר-קיימא של התעשייה התהליכית בישראל. דעה
- עוד בערוץ קיימות וכלכלה ירוקה
התעשייה התהליכית לאן?
התעשייה התהליכית היא מהתעשיות הוותיקות והמבוססות בישראל. היא מעסיקה אזרחים רבים במעגלים ישירים ועקיפים, ותורמת תרומה נכבדת לתל"ג הלאומי ולייצוא. המוצרים שמייצרים מרבית מפעלי הכימיה, ובוודאי מפעלי כיל, הם מוצרים תומכי חיים. מדובר בדשנים, חומרי ביניים לתעשיית התרופות לבני האדם ולבעלי החיים ומעכבי בעירה, שמונעים שריפות ומשולבים במוצרי פלסטיקה, עץ וטקסטיל.
אולם בשנים האחרונות עוברת התעשייה התהליכית בישראל טלטלה נוכח השינויים בשווקים בעולם ובעקבות הדרישה הגוברת להשקיע בתהליכים חדשים ונקים יותר. כמו כן, היא נמצאת בתחרות מתמדת מול תעשיית ההייטק, הן בתשומת הלב וההשקעות של המדינה והן במאבק על עובדים מתאימים ומיומנים.
עם כל היוקרה והחלום על האקזיט הבא לצד תנאי העבודה הנקיים והנוחים בהייטק, המדינה חייבת להבטיח לאזרחיה מגוון תעסוקתי ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. התעשייה התהליכית מעסיקה אלפי עובדים: רתכים ומלגזנים, מפעילים, טכנאים, הנדסיים ועובדי מנהל, מהנדסים, דוקטורים ומנהלים. על כן יש להמשיך ולפתח מפעלים תעשייתיים מחד גיסא, ומאידך גיסא לחזור אל החינוך הטכנולוגי הבסיסי, כי המחסור בידיים עובדות ומיומנות יוביל למשבר בעתיד הקרוב.
כלכלת משאבים
חומרי הגלם של התעשייה הכימית מגיעים מהטבע, חלקם באופן ישיר כגון מינרלים, ואחרים מבוססים על תהליכי ההפקה והפיצוח של נפט. מפעלי כיל משתמשים במשאבי הטבע מים המלח ומשדות הפוספטים בנגב, והמשבר שלפנינו החל כאשר מדינת ישראל החליטה לאחר שנים ארוכות לעשות סדר בנושא המשאבים. ועדת שישנסקי הציבה באופן אמיץ תג מחיר לשימוש במשאבים בדמות תמלוגים למדינה, שיוחזרו לאזרחים.
כיל הייתה צריכה להתמודד לאחרונה גם עם משבר העלייה במפלס בריכת האידוי בים המלח, שמאיים על בתי המלון שיושבים לצד הבריכה, וההחלטה על קציר המלח שהשיתה עלויות משמעותיות על החברה. כמו כן, החברה ביקשה לפני שנים רבות להתחיל בהפקת פוספטים בשדה בריר, שליד ערד, והתמודדה עם מאבק תושבים עיקש ועם חשש
ממשי לעלייה בתחלואת הסרטן באזור כתוצאה מהכרייה. בהקשרים אלה חשוב לזכור שמדובר בחברה בינלאומית, ושמשאבי טבע וחלופות ניתן למצוא במקומות נוספים בעולם.
מעבר למלחמה של התעשיינים על הרווחים, הבעיה המרכזית בנושא המשאבים היא בסחבת ובזגזוג של המדינה בכל התהליכים הללו, שמייצרים חוסר ודאות. המדינה צריכה מחד גיסא לייצר אמירה ברורה ולא למכור את המשאבים ואת הבריאות של האזרחים בזול, ומאידך גיסא לייצר חלופות, למשל בדמות פיתוח של שדות פוספטים אחרים בנגב, שדות שמרוחקים מאזורים מיושבים.
בהקשר של משאבי הטבע המקומיים חשוב לזכור ולהזכיר את הגז טבעי שנמצא לחופי ישראל ויכול לשמש כבסיס לתעשייה כימית ענפה, החל ביצור אמוניה, דרך יצור מתנול ודלקים סינטטיים נוספים ועד לייצור פלסטיקים שונים. ניהול נכון של משק הגז הטבעי בישראל חייב לקחת בחשבון גם פיתוח של תעשייה כימית ענפה.
איכות הסביבה
לתעשייה הכימית יש פוטנציאל לגרום למפגעים סביבתיים רבים. התעשייה הכימית בארץ, לרבות כיל, השקיעה רבות בשנים האחרונות בתחום איכות הסביבה, אך יש לה עוד כברת דרך לעשות.
גם המדינה החמירה בשנים האחרונות את הרגולציה בתחום, אך פעמים רבות חוסר העקביות ברגולציה מקשה על התעשייה, בעיקר זאת שמבוססת על תהליכים מורכבים שמפותחים לאורך שנים. לצד אלה האכיפה בתחום בישראל אינה מספקת. אולם שיתוף פעולה יעיל בין התעשייה, למדינה ולאזרחים יכול להפוך את איכות הסביבה למנוף ולא למחסום.
צדק חלוקתי
אחד ממוקדי המחלוקת במאבק הנוכחי בכיל עוסק בשכר העובדים והמנהלים. צריך לומר ביושר שוועדי העובדים במפעלי כיל ובמפעלים רבים דומים הם גדולים וחזקים, לא פחות מהוועדים בחברת החשמל, בנמלים וברכבת ישראל, גם אם לא שמענו עליהם והם לא מחזיקים את השלטר של המדינה ביד. גם המשכורת של רבים מהעובדים במפעלי כיל, שעובדים עבודה פיזית ובתנאים לא קלים, גובהה מהמשכורת הממוצעת במשק, והתנאים הנלווים שלהם מכובדים.
יחד עם זאת, המנהלים בחברה מקבלים לרוב משכורות עתק, ואי אפשר לתאר את התופעה במילה אחרת מאשר חזירות. חשוב גם לזכור שלמנהלים יש אחריות כפולה ומכופלת, בעיקר כאשר החברה בהפסד, כפי שטוענים בכיל, וזאת מפני שהם אלה שצריכים להשכיל ולנווט את החברה נוכח השווקים המשתנים. לכן ראוי היה לקשור בין שכר לביצועים, בדיוק כפי שמחלקים בונוסים במקרה של הצלחה.
אף על פי כן, שני הצדדים צריכים לקחת אחריות ולהפחית במשכורת ובתנאים הנלווים בכדי לשמר את החברה ואת העובדים ולהעלות אותה שוב על דרך המלך.
לבסוף, גם למדינה יש אחריות, להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות במשק ולקבוע רף חדש של מוסר, שיוביל את החברות הפרטיות ליישר קו.
המשבר בתעשייה הכימית בישראל מאיים על חוסנה הכלכלי והחברתי של המדינה לא פחות ממשבר הדיור. למדינת ישראל יש אחריות לקחת את המשבר בכיל לידיים ולהוביל מדיניות מושכלת, מתמשכת ועקבית של פיתוח בר-קיימא של התעשייה התהליכית בישראל. פיתוח שכזה צריך לשקלל היבטים כלכליים, חברתיים וסביבתיים יחד, תוך הבטחת רווח ורווחה של הדור הנוכחי והדורות הבאים. כרגע נראה שהדברים מתנהלים ולא מנוהלים, ושאין מי שמנווט את הספינה שמאיימת לטבוע או להתנפץ אל החוף.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון
גילוי נאות, הכותב הוא נציג העיר באר-שבע במועצה במקומית התעשייתית נאות-חובב
לפנייה לכתב/ת 
