כלכלה סולידרית
הצרכן "הפראייר" דחק את האזרח במערכת הבחירות. אבל כדי לבנות כאן בסיס לכלכלה משגשגת ואנושית אנו זקוקים לשותפות חברתית חדשה
ככל שהוא מצליח להגיח מעת לעת מבעד לעבותות המיסוך המדיני-ביטחוני, השיח הכלכלי-חברתי בבחירות המתקרבות איננו אידיאולוגי. זה כמובן מצער. בדמוקרטיה, מערכת הבחירות היא לכאורה הזמן המתאים ביותר לעמת בין השקפות עולם, ובהקשר הכלכלי-חברתי - להתווכח על מידת המעורבות של הממשלה במשק ולהכריע בין ברירות ערכיות שונות ביחס למערכת הבריאות, החינוך או הרווחה.
עוד בערוץ הדעות של ynet
אני הסייעת של הילד שלכם / רותי תורג'מן
אנשים מתים מזה / גבי הרן
בעידן עתיר גירויים שבו סף הקשב הציבורי הולך ופוחת, כמעט ואין מקום לוויכוחים מנומקים על אודות הצורך בשיקום מדינת הרווחה לעומת תביעה להרחבת ההפרטה. במובן זה, ברור שהדיבור על חוסר אידיאולוגיה מתבסס על המבנה החברתי הקיים, על אופן חלוקת העושר והיקף הפערים החברתיים שבו, וזה כמובן עניין אידיאולוגי מאוד.
סרטון שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה. קונספט: יעל גולן, אופיר רייכמן. בימוי: אור רון. הפקה ועריכה: Soda הפקות
הסוגיות הכלכליות שבכל זאת עולות במערכת הבחירות - "הכסף שחוזר אליך" של המחנה הציוני או עמלות הבנקים המופחתות שמבטיח כחלון - מתייחסות אל האזרח, בראש ובראשונה, כאל צרכן שזכאי לשירות טוב יותר. במובן זה, אנו עדים להמשכו של שיח "יוקר המחיה" שעל כנפיו נישאה "יש עתיד" בבחירות הקודמות ושאותו מנסה לקדם כחלון בבחירות הנוכחיות. או במילים אחרות - איך לא לצאת פראיירים.
המפלגות, על שלל יועציהן האסטרטגיים, מבינות כנראה משהו בסיסי עמוק לגבי רוב הבוחרים שדורשים בראש ובראשונה מענה מיידי לקשיי היומיום שלהם, שיאפשר להם קיום סביר יותר בג'ונגל החברתי, שנתפש כ"מצב טבעי" מייאש. זהו ביטוי נוסף של הפרימה המתמשכת של הסולידריות החברתית בישראל שבה הצרכן דוחק את האזרח.
אפשר לראות זאת מכל עבר: החל מעשירי המשק שמבריחים את כספם לשוויץ ולשאר מקלטי המס במקום לשלם את חלקם ההוגן כאן בישראל, דרך ההתחזקות הנמשכת של הרפואה והחינוך הפרטיים על חשבון המערכות הציבוריות וכלה בהתנהלות הכוחנית והבעייתית של חלק מוועדי העובדים הגדולים.
יחד עם זאת, כישלונה של שלי יחימוביץ' בבחירות הקודמות מלמד גם על מגבלותיו של ההסבר הכלכלי-מעמדי המקובל שלפיו קימום סוכת מדינת הרווחה הנופלת הוא המזור הבלעדי לתחלואי החברה. הסיפורים מסמרי השיער על התעמרותו של הביטוח הלאומי באזרחים קשי יום (ע"ע משה סילמן ז"ל) מסבירים את היווצרותן של תופעות כמו חברות שגורפות הון כדי להשיג ללקוחותיהן תגמולים וקצבאות שמגיעים להם כחוק, אבל בעיקר מדגימים את מגבלותיה של פעולה מדינתית "מלמעלה למטה".
יש כאן לקח רחב יותר: בעידן של שינויים חברתיים מהירים, הביטחון הכלכלי שלנו (בנוסף, כמובן, להכנסותינו ולחסכונותינו) בנוי בעיקר ממעגלים משיקים של ערבות הדדית - מדינה הפורשת רשת ביטחון כמובן, אך גם משפחות אוהבות, קהילות הבנויות על קשרים בין חבריהן ומקומות עבודה מוגנים.
למרבה המזל, בקרב חלקים רחבים של החברה הישראלית אפשר עדיין לאתר תפישות ופרקטיקות שרחוקות מהגישה הכלכלית הרווחת של "אדם לאדם זאב". אפשר לראות זאת למשל בפריחת המיזמים החברתיים הרבים בעקבות המחאה החברתית או בהתארגנות יוצאת הדופן שבה מטפלות חרדיות וערביות נאבקו כתף אל כתף מתוך סולידריות אמיתית. לכן, כדי לבנות כאן בסיס למערכת כלכלית משגשגת בעלת פנים אנושיות אנו זקוקים לשותפות חברתית חדשה, רב-קולית וחוצת-מגזרים.
ד"ר עופר סיטבון, מנהל המכון לאחריות תאגידית, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ועמית "שחרית" - ליצירת שותפות חברתית חדשה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
