תקרת האבן של הערביות

משחר ילדותי חלמתי, בעודי מביטה מבעד לחלוני הקטן אל נוף הים החיפאי, אל האופק הרחוק, תוך דילוג על הגלים, קטנים כגדולים, המנסים להפריע לי לראות בחדות את היעד שלי.

כך גדלתי, בת מזל שנולדה במקום "הנכון" - חיפה, בזמן "הנכון" - 1980, ויכולתי לסלול את דרכי, שכללה אתגרים לא מבוטלים, כדרכן של יתר הנשים הערביות. המקום והזמן הנכונים איפשרו לי להתקדם לקראת מימוש שאיפותיי, כשרוב הנשים הערביות הוסיפו לחלום. ביום האישה הבינלאומי אני תוהה היכן הנשים הערביות בסיפור? האם הן מורשות לחלום? ואם כן, האם חלומותיהן ושאיפותיהן נידונו לכישלון, ויישארו מעבר לחלון?

עוד בערוץ הדעות של ynet

מעמד האישה כפרויקט לאומי / רות רזניק

הממשלה הצהירה בחגיגיות שהחליטה סוף סוף לקדם תעסוקת נשים ערביות כיעד ממשלתי. היא גם מצפה מנשים ערביות לשאוף להתקדם בחיים המקצועיים ולצאת לשוק התעסוקה, לשבור את תקרת הזכוכית. לתומי אני שואלת כיצד הן מצופות לעשות זאת, כאשר חסמים כה רבים עומדים בפניהן?

ראשית, הן סובלות מאפליה כפולה - כנשים וכערביות. שיעור תעסוקת נשים ערביות עומד על 32.3% לעומת 78.8% בקרב הנשים היהודיות - כפי שעולה מסקר כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2014. שיעור ייצוג הנשים הערביות בשירות המדינה בשנת 2012 עמד על 3.24% בהתאם לדו"ח האחרון שפרסמה הנציבות לשירות המדינה. נתון חשוב נוסף - 41% מהמעסיקים יעדיפו לא להעסיק נשים ערביות עם ילדים, כפי שעלה מסקר נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה במרס אשתקד.

נתונים אלה מצטרפים לחסמים רבים המונעים שילוב נשים ערביות בשוק העבודה. העיקרי שבהם הוא היעדר תעסוקה ביישובים הערביים, שכן רוב המשרות אינן בתחומן, דבר המצריך שימוש בתחבורה ציבורית. קיימים פערים גדולים מאוד בתחום בין היישובים הערביים ליהודיים.

עד תחילת שנות האלפיים לא הייתה כמעט תחבורה ציבורית ביישובים הערביים. המעט שהיה הגיע לפאתי היישובים והיה מפותל ולא יעיל. אם כן, כיצד מצופה מהנשים להגיע למקומות עבודה פוטנציאליים בהיעדר תחבורה ציבורית? בתחילת שנות האלפיים הבינו משרדי התחבורה, האוצר ומשרד ראש הממשלה, שלא ייתכן כי ל-15% מהאוכלוסייה אין תחבורה ציבורית, ורק אז החלו לטפל בבעיה. הטיפול עדיין חלקי, ורק 7% מהסובסידיה לתחבורה ציבורית מגיעה ליישובים הערביים.

נניח שאישה ערבייה נולדה כמוני במקום "הנכון", שבו יש תחבורה ציבורית. היא מצאה עבודה ויש לה דרך להגיע אליה. אך האם יש ביישובה מעון יום שבו תוכל למסור את היקר לה מכול למסגרת טיפול איכותית והולמת?

הרשויות הערביות סובלות ממחסור כבד במעונות יום. באוגוסט האחרון התבשרנו שהממשלה הקצתה 1.2 מיליארד שקלים לתכנון ובינוי מעונות יום בכלל הרשויות המקומיות. למרות הצעדים החיוביים מצד הממשלה - שריון 20% מהתקציב לטובת הרשויות הערביות ומימון מלא לאלו שעומדות בלוחות זמנים קצרים - התקציב עדיין איננו מגיע לרשויות הערביות. הוא תקוע במשרדים עקב חסמים מורכבים דוגמת היעדר קרקעות פנויות לבנייה ציבורית.

חסמים פנימיים ברשויות הערביות מאתגרים אף הם את שילוב הנשים הערביות בשוק התעסוקה. תת-ייצוג שלהן בעמדות מפתח ברשויות גורם לכך שהנושאים שעשויים לקדם תעסוקת נשים ערביות אינם מונחים על השולחן, והטיפול בהן נדחק הצידה לטובת נושאים אחרים. לפיכך, על הנשים הערביות להתגייס יחדיו ולדרוש נחרצות ממקבלי ההחלטות ברשויות הערביות לפעול אקטיבית לקידום הטיפול בנושאים האלה, ולא - הן יישארו בשוליים.

היעדר מערך תשתיות תומך תעסוקה הוא שמונע מרוב הנשים הערביות לממש את חלומן ולהשתלב בשוק התעסוקה. ללא מדיניות ממשלתית מותאמת לחסמים שבפני הנשים הערביות, תיהפך תקרת הזכוכית לתקרת אבן. זו תחזור כבומרנג לממשלה, ותעסוקת נשים ערביות תוסיף להיות נמוכה.

לנשים הערביות אומר ביום חגיגי זה - אנחנו בנות מזל על שלפחות לחלומות שלנו אין תקרת זכוכית.

עו"ד סמאח אלחטיב-איוב היא חוקרת במחלקה למדיניות שוויונית של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il