גם בגיל 40 בת שבע צריכה את אמא
היא לא הייתה ילדה בעת שנפלה עליה הפצצה: הירצחם של הוריה בפיגוע בדירתם. למעשה, בת שבע סדן כבר הייתה אם לילדים ובהריון, ואת הדף הפציעה היא מרגישה באותה החדות גם היום, 12 שנים אחרי: "'הבום' הזה בעוצמה כל כך גדולה - נשאר כל החיים". הגעגועים הולידו ספר, ומעט נחמה
12 שנים חלפו מהרגע שבו צלצל הטלפון ואישש באחת את "תחושות הבטן" מבשרות הרע שהציפו את בת שבע סדן במהלך השבת – ועד ליציאת הספר "ואין יותר גבעול" (הוצאת "ידיעות ספרים"), המתעד את הטרגדיה העצומה שעברה על משפחתה. 12 שנים בדיוק מאז נרצחו הוריה של סדן בליל שבת, בדירתם שבקריית ארבע.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
מאז הרצח נפער חלל עצום, היא מתארת ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית", והחל להיכתב בתוכה הספר ש"היה ראוי להיכתב גם אם הם לא היו נרצחים", כדבריה. "תמיד הרגשתי שיש לי את ההורים הכי מיוחדים בעולם. היה להם סיפור חיים לא שגרתי... את הספר אני כותבת כבר שנים. הוא מספר עליי ב-24 שעות הראשונות, מהרגע שזה נודע לי - ועד לסוף ההלוויה. 24 שעות שמי שלא עבר את זה, קשה לו מאוד לדמיין מה עוברים בזמן הזה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- נייעס: מצעד הפאדיחות של התקשורת החרדית. צפו
- פרשת נוח: הדתיים שעושים רק מה שנוח/ זאב מרזל
- הקומדי דוס: מפת הסטנד-אפ הכשר
"הספר מדבר על הדמויות של ההורים שלי, כשהדגש הוא על החיים... השורה הזאת 'ואין יותר גבעול' מבטאת בצורה מאוד כואבת את מה שאין. בפרידה הזאת מההורים הרגשתי מאוד את ה'אין': אין יותר חיבוק, אין שיחת טלפון, אין שבתות ביחד. והרגשתי גם מאוד את ה'יש' הרוחני: יש את האהבה, ויש את האמון הגדול - לפעמים אפילו בעוצמה גדולה יותר. פעם הייתי צריכה להרים טלפון בשביל לדבר עם אמא שלי - והיום אני מדברת איתה דרך המקומות הפנימיים".
"הזמן לא מקהה את הכאב"
בת שבע סדן לא הייתה ילדה בעת שנפל עליה האסון. למעשה, היא הייתה בעלת משפחה משלה, אישה בת 28, אם לילדים ובהריון. "הבת שלי נולדה חצי שנה אחרי", היא סמפרת. "אני ממש זוכרת את הרגע של הלידה, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שחוויתי עוצמה רגשית כזאת, שיכולתי בו זמנית להרגיש שמחה אינסופית - ועצב אינסופי. וזה לא היה אחד על חשבון השני; השמחה לא הורידה טיפונת מהעצב, והעצב לא הוריד טיפה מהשמחה".
הרב אלי ורעייתו דינה הורוביץ, ילידי ארה"ב שהגיעו לארץ כל אחד לחוד, ובלי כוונה להישאר – הכירו ובנו כאן את ביתם. "אנשים אומרים לי: 'הזמן יעשה את שלו'", סדן אומרת. "אבל כל אדם שהתמודד עם עוצמה כזו של כאב, יודע שהזמן לא מקהה אותו. הזמן עושה המון דברים, אבל 'הבום' הזה שאיתו אתה נפגש בעוצמה כל כך גדולה - נשאר כל החיים".
אומרים גם שלאנשים מאמינים קל יותר, אך סדן – אישה מאמינה מאוד – לא מקבלת את הקביעה הפשטנית הזו: "לא הרגשתי שיש איזה משהו שמחזיק אותי, איזה עוגן. אמונה זה דבר מורכב. אני לא חושבת שהיא מפתח להתמודדות. בגלל שאני כל כך מאמינה, הרגשתי גם הרבה כעס כלפי הקב"ה. אני לא מקבלת ייסורים באהבה: וואו, יופי, תמשיך לנסות אותי, עברתי את זה אני אעבור עוד. לא. ממש לא. אני בשיח איתו.
"מנסים לדמיין את החיים בתוך האובדן הזה - וזה כמעט בלתי אפשרי. מה שלי נותן כוח, זה שאני צריכה לחיות את הרגע הבא. וברגע הזה, ממש עכשיו, אני יכולה לבחור שיהיה לי כוח לחייך ולשמוח, ומתוך אמונה שהקב"ה ייתן לי כוח לרגע הבא. הספר הזה לא מחזיר אותם לחיים, אבל לפעמים אני מרגישה שהספר הזה הוא כאילו פיצוי לעולם. מה לעשות, פיצוי זה אף פעם לא כמו הדבר המקורי. אבל פיצוי קטן שתרגישו מה הפסדתם, ותבינו איזו גדלות הייתה פה".
לפנייה לכתב/ת 
