"איך יכול להיות שאת לא רוצה ילדים"?

נפתח בווידוי אישי: לאחר שילדתי אחד מילדי התלבטתי ביני וביני האם ברצוני להביא לאוויר העולם ילד נוסף. הזמן עבר, ואני לא הצלחתי להכריע בעניין. עבורי ההחלטה הזאת הייתה לגמרי לא פשוטה. לכל צד היו יתרונות וחסרונות רבים, וכמי שלא אוהבת לקבל החלטות מהירות ולא שקולות - הרי שהנושא הזה לא נתן לי מנוח.

חשבתי וחשבתי ושוב חשבתי. החברה הישראלית, אגב, התייחסה להתלבטות שלי בחוסר סבלנות מוחלט. היה ברור שאנשים סביבי לא הבינו למה לעזאזל אני מחכה, וכיצד אני לא קופצת נינג'ה על תפקיד האימהות, ורצה לקראת הילד הבא.

הדרשנות וחוסר הסבלנות של החברה בנושא היו משוועים. כל בן אדם, כמעט, שפגשתי התעניין בנושא תוך שהוא מנסה בכל כוחו להבין מדוע אין לי ילדים נוספים, והאם משהו איתי לא בסדר. בסופו של דבר, אגב, החלטתי שאני רוצה להמשיך ולהביא ילדים, מבחירתי שלי, וכיום יש לי שלושה ילדים שאיני יכולה לדמיין בכלל את חיינו בלעדיהם.

כולן רוצות להיות אמהות?

"ברור לכולם שתרצי להיות אמא"

ועדיין, עד היום, בכל פעם שבה אני נזכרת בתגובה של החברה לנושא, אני מרגישה את הכעס עולה בי. עכשיו קחו את המקרה הזה ודמיינו לעצמיכם אישה שמחליטה שהיא לא רוצה להביא כלל ילדים לעולם. בכלל. אפילו לא ילד אחד. האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם את הלחץ שמופעל עליה? את דרך הייסורים שהיא עוברת? את תחושת ה"עוף המוזר" שהחברה גורמת לה להרגיש?

"בשנים האחרונות העברתי עשרות הרצאות שבמהלכן מתבהר כי במדינת ישראל אין זה משנה אם את נשואה או לא נשואה, האם את נמצאת בזוגיות או לא בזוגיות, הטרוסקסואלית או לסבית או ביסקסואלית, כל עוד את נחשבת בריאה בגופך ובנפשך הרי שמחויב שתרצי להיות אמא ושתהיי אמא", אומרת ד"ר אורנה דונת, פוסט-דוקטורנטית בתכנית למגדר ובמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון.

"ההנחה הרווחת היא שאם נולדת כנקבה, את אוטומטית מעוניינת ללדת ו/או לגדל ילדות וילדים, ושאם את מעוניינת להיחשב 'אשה למהדרין', ואין דרך אחרת מלבד להיות אמא".

והמסר הזה, אומרת ד"ר דונת, מועבר אלינו בדרכים שונות: "המסר הזה מועבר אלינו תדיר מילדוּת ועד בגרוּת בשלל דרכים", מציינת ד"ר דונת, "כמו למשל באמירה בשיחות משפחתיות: "כשאת תהיי אמא" במקום לומר: "אם תהיי אמא" או "אם תרצי להיות אמא". זוהי אמירה שלא משאירה מקום בכלל לאפשרות אחרת מלבד אימהוּת".

ד"ר דונת, עצמה, אגב החליטה עוד בעבר כי היא אינה מעוניינת להיות אם: "הגיוני לי מאוד שישנן נשים שרוצות להיות אמהוֹת, וישנן נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת", אומרת ד"ר דונת, "וכאשר אני אשה שלא רוצה להיות אמא, אני יודעת את זה על עצמי מגיל 16. בדיוק כשם שיש נשים שמספרות שידעו על עצמן בגילאים צעירים שהן תרצינה להיות אמהוֹת. והאמת היא שלהיות אמא מעולם לא היה החלום שלי, עד היום לא מצאתי סיבה שתגרום לי לרצות".

לשאלתי כיצד היא מתמודדת עם לחץ החברה בנושא עונה ד"ר דונת: "בסביבתי הקרובה לא מופעל עליי לחץ", היא מפרטת, "מי שמכירות ומכירים אותי יודעים שאין בזה טעם. בחיי היומיום אני חשופה לפעמים לאמירות שמשדלות אותי להיות אמא ואני מתייחסת אליהן כחומרים מצוינים להדגמה בהרצאות. אני מנתבת את האמירות האלה לאפיק שיועיל לניסיון לעשות שינוי חברתי, ועדיין חווה אותן בגוף ראשון כהתערבות מקוממת.

אגב, אומרים לי לא פעם: "אז אמרו. מה אכפת לך בכלל? תעשי מה שאת רוצה". תשובתי היא שוודאי שאכפת לי, וכמובן שאעשה מה שאני רוצה, אבל זה לא העניין. העניין שאמור להיות במרכז הדיון כאן הוא עצם ההתערבות, ולא הדרך שבה אני מגיבה אליה".

החברה מנסה לשכנע את מי שלא רוצים ילדים - שהוא טועה(צילום: shutterstock)

"את לא רוצה ילדים - את אגואיסטית"

ומעבר לסיפור האישי הרי שד"ר דונת חוקרת את הנושא מזה 11 שנים, כאשר במקביל היא מעבירה עשרות הרצאות, ומקיימת מפגשים ושיחות עם נשים שנמצאות במצבים שונים: כאלו שיודעות בוודאות מה הן רוצות, נשים שתוהות מה להכריע בסוגיה, ועם נשים שמתבוננות על הכרעותיהן ומעריכות אותן בדיעבד.

האם יש נתונים לגבי התופעה שבה נשים מחליטות שלא להיות אמהות מבחירה?

"בישראל אין נתונים לגבי אחוז הנשים שאינן רוצות להיות אמהוֹת. הנתון היחיד שקיים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נוגע למספר משקי הבית בישראל שבהם אין ילדות וילדים (כ-24%). ומנתון זה אי-אפשר להסיק דבר על רצונות ובחירות. אני מניחה שבאחוז הזה נמצאים נשים וגברים שמתעתדים להיות הורים, כמו גם נשים וגברים שרוצים להיות הורים ולא מצליחים בשל בעיות פריון, וגם נשים וגברים שלא רוצים להיות הורים".

באלו קשיים נתקלות נשים שלא רוצות להיות אמהות?

"נשים שלא רוצות להיות אמהוֹת חשופות ללחצים חוזרים ונשנים שמטרתם ל"יישר" אותן "לכיוון הנכון", לסטריאוטיפים שמעוותים את מי שהן ("את אגואיסטית", "את לא אנושית"), ולאיומים מבהילים באמצעות חרטה. כאילו מחויב שכל מי שלא תהפוך לאמא תתחרט על כך בהכרח. ולא כך הוא.

"ישנן נשים שאכן מתחרטות על כך שלא הפכו לאמהות אבל ישנן גם נשים שלא מתחרטות על כך, גם לא בגילאי 70,60, ו-80. מרחב חברתי כזה מקשה מאוד על כל אשה להרגיש ולהבין האם היא רוצה בכלל להיות אמא, וזאת בהתאם להיכרותה את עצמה ואת נסיבות חייה. והוא גם מקשה מאוד על נשים שמתלבטות בשאלה".

"בשנה הקרובה אני עומדת להעמיק בסוגיה של התלבטות בשאלה 'להיות או לא להיות אימא', בין היתר כשאנחה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב קבוצה של נשים שמתלבטות בנושא. מטרת הקבוצה הינה להרחיב ככל שניתן את מרחב האפשרויות עבור נשים שמתלבטות אם להיות או לא להיות אמהוֹת (ביולוגיות או מאמצות), ולייצר חדר שבו אפשר יהיה לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים.

"לא תהיה בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא זהו ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת, בהתאם למי שהיא, ולנסיבות חייה האישיות-חברתיות. התכנים שייווצרו במפגשים אלו ישמשו בסיס למחקר ראשון בסוגיה זו בישראל. כאשר מטרת המחקר תהיה לתרום לפיתוחם של מענים תיאורטיים ומעשיים לצרכים של נשים שמתלבטות אם להיות אמהוֹת".

"המחקר הראשון שלי עסק בנשים וגברים ישראלים-יהודים שלא רוצים להיות הורים. המחקר השני שלי עסק בנשים ישראליות-יהודיות שמתחרטות על כך שהפכו לאמהוֹת.

"אחד הדברים המרכזיים שלמדתי מהם הוא שאנחנו חיות בחברה שמסתפקת בתוצאות (עצם קיומה של אמהוּת), ומתעלמת מתהליכים (כיצד נשים מגיעות להיות אימהוֹת). חלק מהנשים רצו להיות אמהוֹת, חלק מהנשים לא רצו ובכל זאת הפכו להיות אמהוֹת, וחלקן לא יודעות לומר בדיעבד אם הן רצו או לא רצו, משום שמבחינתן הן לא עצרו לשאול את עצמן את השאלה הזאת בכלל.

"חשוב להבחין בין תוצאות לתהליכים משום שהעובדה שאכן מרבית הנשים הופכות להיות אימהוֹת לא מעידה בהכרח על קיומו של רצון מראש, וגם לא מעידה בהכרח על קיומה של שביעות-רצון בדיעבד. כל עוד ישנה התעלמות מתהליכים, אפשר להמשיך ו"למכור" לנו את הרעיון ש"כולן הופכות לאמהוֹת כי כולן רוצות להיות אמהוֹת".

ישנה השקפה הטוענת כי מי שילדה ילדים, אינה מתחרטת לאחר מכן על בחירתה. האם זה נכון?

"עבודת הדוקטורט שלי עסקה בחרטה על אמהוּת. לשם כך ראיינתי 23 נשים ישראליות-יהודיות שמתחרטות על כך שהפכו להיות אמהוֹת. מדובר בנשים מקבוצות חברתיות שונות בהן אשכנזיות ומזרחיות, חילוניות, מסורתיות ודתיות, ומכל המעמדות. אני יודעת שיש מי שטוענים ש-23 נשים לא אומרות כלום על כלום אבל בעיניי זו טעות גדולה.

"כל מי שטוען כך מחויב לשאול את עצמו: "לו אשה שאני מכיר הייתה אומרת לי שהיא מתחרטת על כך שהפכה לאמא - האם הייתי מוכן להקשיב למה שהיא אומרת או שמיד הייתי מבטל את דבריה ומזלזל בהם ובה?".

תשובה כנה על השאלה הזו יכולה להתחיל ולהסביר למה כמעט ולא נשמע קולן של אמהוֹת שמתחרטות, ומדוע היעדר קולן מייצר מצג-שווא שמראה כאילו כל אשה באשר היא אינה מתחרטת על כך שהפכה לאמא. זהו מעגל קסמים, כאשר התמודדות לא שיפוטית עם מה שנאמר- עשויה להתחיל ולסדוק אותו".

האם כיום קיים מענה כלשהו, תיאורטי ומעשי, עבור אלו שמתלבטות?

"למיטב ידיעתי אין כיום בנמצא מענה עבור נשים שמתלבטות. נתקלתי למשל ב 'קול קורא' לקבוצה עבור נשים שמתלבטות בשאלה האם להפוך להיות אמהוֹת ללא בן/בת-זוג. לצערי ה'קול הקורא' הזה היה מוטה כיוון שהשתמע ממנו שהכרעה להיות אמא היא זו שתיחשב להצלחה. להבנתי, השטח משווע למענה אחר ושונה. מענה שלא מתערב ולא מגדיר עבור נשים מהי הדרך הנכונה לחיות, ומה נחשב לחיים בעלי משמעות".

"אני לא ממליצה לאף אשה דבר. מי שמני לדעת עבור אשה אחרת - מה נכון בשבילה? מי מכירה טוב ממנה את עצמה ואת נסיבות חייה? הדבר היחיד שאני מנסה לעשות, לצד נשים שקדמו לי, היא לייצר שינוי בשיח כך שיהיה לכל אשה ואשה מרחב תנועה כמה שיותר גדול וכמה שיותר שקט, וללא לחצים חיצוניים, על מנת שהיא תוכל להכריע".

"השורה התחתונה היא: "צאו לנו מהרחם". שום דבר טוב לא יכול לצאת מכפייה של אימהוּת ומילודה בעל-כורח. עודדו ועזרו לנשים שרוצות להיות אמהוֹת - לא רק בטיפולי פריון שקודמים לאימהוּת אלא גם לאחר הלידה ובשנים הרבות שאחריה; והניחו לנפשן לנשים שלא רוצות להיות אמהוֹת.

"היו נשים במהלך ההיסטוריה שלא היו אמהוֹת, יש כיום נשים שלא רוצות להיות אמהוֹת - וכולן יכולות לחיות חיים טובים דיים גם מבלי לגדל ילדות וילדים. אני מאמינה שאם נגיע ליום שבו נחיה במציאות שבה יופסקו הלחצים לאימהוּת ושייעלמו הסטריאוטיפים כלפי נשים שאינן אמהוֹת - זה יהיה היום שבו לא רק שנשים תוכלנה לנשום לרווחה אחרת אלא גם הילדות והילדים שכן נולדו".

 ד"ר דונת תרצה בכנס השנתי של פסטיבל אשה בחולון, שיתקיים בתאריכים ה8-14 למרץ, בהפקת עירית חולון ותיאטרון חולון ובשיתוף שדולת הנשים, בנושא "הקול אודות אמא - קולות אחרים באמהות"