Dying Light: החיים מתים עצמם
אם הקטע שלכם זה להתרוצץ, לקפוץ בין גגות ולרטש בנשק מאולתר מאות זומבים ואתם לא מפחדים מנהרות דם וערימות של עצמות שבורות, העיר חרן שנמצאת (אולי) בטורקיה זקוקה לכם באחד המשחקים הטובים של הזמן האחרון
פרקור, יריות גוף ראשון במשחק הישרדות ואימה בעולם פתוח: DYING LIGHT לוקח את כל אלו, מערבב יפה ומגיש בציפוי זומבים פריך, לאחד הכותרים הטובים והמהנים של הזמן האחרון - אם אתם מספיק קשוחים.
מדובר על משחק בן כחודש של האולפן הפולני Techland (ציון ממוצע: 74; זמין ל-XBOX ONE, PS4, PC ). הוא מציג עיר דמיונית בהסגר תחת מגיפה. אתם (אנחנו) מגלמים סוכן של סוכנות מממשלתית שנשלח מאחורי הקווים.
לעיר בה אנחנו פועלים קוראים חרן, ונראה שהכוונה הייתה לרמוז לעיר ההיסטורית - מקראית שנמצאה באזור טורקיה של זמננו, ואכן הסביבה המעוצבת נפלא (הבתים עם הקשתות, הרקיע, פרצופי האנשים) נראים מזרחיים - מערביים. המצב בעיר כרגע הוא כזה: יש שתי כנופיות יריבות - משתייכים הניצולים, כלומר מי שעוד לא הפך לזומבי - או שלא ננשך, או שמקבל תרופה באופן סדיר. הסיפור שלנו משתלב שם, בין הקבוצות.
זו בעצם החולשה העיקרית וכמעט היחידה של המשחק: הסיפור אינו מתעלה מעבר לקלישאות הז'אנר הזומבי ובכלל תסריטים, ועוסק בצורה הכי בסיסית של הטוב והרע, האישה האיש, מי אני מה אני מה התפקיד שלי עם דיאלוגים לא מספקים. מהאספקט הזה חרן רחוקה מאוד מאמריקה של LAST OF US הרגיש (והמופתי).
מפחיד
מצד שני, המשחק הזה מביא ללאסט אוף אס קרש עם מסמר בקצה בראש בכל הנוגע למשחקיות. רובה ככולה מתמקדת בהתמודדות מול הזומבים. יש כמה סוגים. בין השאר רצים, המתפוצצים, החזקים ויורים משהו ירוק. לכל סוג יש דרך להתמודד איתו. אנחנו במקרים מסויימים נצטרך להשמיד אותם באמצעות מיני נשקים מאולתרים (מחבט בייסבול עם מסמרים)או מסורתיים (רובה דו קני) או לברוח.
וכאן המשחק באמת מדהים. זה בגלל הפרקור שלו - הריצה החופשית. מדובר במנגנון שמתקרב לשלמות, בו אנחנו לוקחים את הדמות שלנו לריצה בין גגות בניינים, קופצים מעל מכוניות, מתרסקים לערימות זבל מתגלשים מתחת למחסומים עם שליטה נהדרת ומהנה ועם כפתור להצצה מהירה אחורה להעצמת להעצמת האפקט הדרמטי. זכרו: זה בגוף ראשון.
עוד אספקט חשוב ומוצלח הוא מנגנון היום והלילה.
לאחר שעת משחק לערך השעון של הדמות מצפצף ומודיעים כי הלילה יורד - ושיהיה לכולם בהצלחה. כשמחשיך, הזומבים משנים את ההתנהגות שלהם וממש מחפשים אותנו. במידה ואחד מהם יראה אותנו - הוא וחבריו יבואו לאכול אותנו.
מה עושים
המשימות הן בדרך כלל להגיע ממקום למקום או לדבר עם דמויות מסויימות בקטע סינמטי. לפעמים נצטרך למצוא איזה חפץ או כמה חפצים וכן הלאה. הנשק שלנו והיכולת הולכים ומשתפרים כך שלבסוף זה הופך להיות טבח תוך ריצה מהירה.
בעיר הפתוחה חרן אין כמעט אפשרויות של טיול מהיר אלא רק בין אזורים. כך שרוב המשחק נעביר בריצה - וזה פשוט כיף עד שאוכלים אותך.
בכל הנוגע ללחימה, היא מאוד מאוזנת. אמנם הריצה עם דו קני כמו בדום הקלאסי מחסלת את היצורים מהר, אבל היא גם תמשוך עוד יצורים למקום. וגם: אין לנו גם ככה הרבה כדורים. כך שכדאי להכין גרזן - מחשמל - להביביור ולהכות עד שהיצור מפסיק לזוז.
כאן צריך לציין: זה מאוד גרפי. זה לא משחק עבור הרגישים לדם ועצמות מתנפצות.
אורך החיים של המשחק מכובד: כ-40 שעות להשלמת הסיפור הראשי (70% מהמשחק). המשימות הנוספות (משימות הצד) קשות מאוד ולוקחות באופן יחסי יותר זמן. כדאי לשלב אותן בקמפיין הראשי כי ולעתים הן מתגמלות בנשק חדש ושיפורים אחרים.
ביחד
המשחק מציע גם אפשרויות משחק מקוונות - אני לא יודע כמה זה מוסיף. נראה שניסו לעשות דברים מיוחדים כמו לפרוץ למשחק של שחקן אחר (אם יאשר זאת בתפריט) ומשחק כזומבי נגדו. כן, על הנייר זה נשמע כמו רעיון טוב, אבל לא הרגשתי שזה משחזר איזה משהו שקשור למשחק או שבא לי להכנס אליו. גם המצב השיתופי לא מצליח לתת חוויה ששווה להתעכב עליה.
החיים מתים עצמם
אבל, למרות הדברים, כאמור, חבילה מצוינת. משחק מאוד מאוזן - כלומר מצליח להיות לא קשה עד לתסכול אבל עדיין מאתגר, עם משחקיות עמוקה - שמאפשרת דרכים שונות על הבסיס הפשוט. עם אויבים קשים (או הרבה מהם).
בנוסף - וזה הבונוס, זה נהדר שהוא משלב אלמנטים משחקיים נכונים לז'אנר שלו. כלומר, אם זומבים צצים מולך בלילה, הכי מפחיד זה לראות אותם מגוף ראשון, וכשהם רודפים אחריך - זה באמת הכי טוב שתדע לעשות פרקור כדי לברוח.
