ישבתי ברכבת בדרכי חזרה מהשיעור הקבוע של יום שני, וכרגיל, הנסיעה עברה בניסיון ללמוד מעט, ניסיון שמהר מאוד כשל לטובת נמנום עד הרדמות עמוקה. קול דלתות הקרון הנסגרות העיר אותי, ומבט קצר נתן לי להבין שזו הייתה התחנה שלי... קפצתי ממקומי, אך זה היה מאוחר מדי. התיישבתי שוב, מתוסכל; בין התחנה שלי לתחנה הבאה יש כברת דרך ארוכה במיוחד, אותה אצטרך לסבול כעת, ופעמיים.

ואז עצרתי את עצמי. אין טעם בעצבנות. היה לי ברור שיש סיבה לכך שפספסתי את התחנה. אולי רחוב ברוקלין שכעת אני עובר מתחתיו, זקוק לתוספת של קדושה. אז עשיתי כל שביכולתי לנצל את עשרים הדקות הללו למטרה זו. פתחתי את הספר והתחלתי ללמוד באופן אינטנסיבי. מי יודע? חשבתי לעצמי. ייתכן מאוד שזוהי המטרה שלשמה פספסתי את התחנה שלי.

ואז חשבתי: ומה לגבי שאר הפעמים, בהן אני לא מפספס את התחנה שלי? האם אותם המקומות בהם אני עובר מדי יום פחות חשובים? האם משך הזמן שאני מבלה בדרך הרגילה שלי, פחות יקר?

התורה מספרת לנו כי "מה' מצעדי גבר כוננו". לכל צעד שאנו עושים יש תכלית. והתפקיד שלנו הוא לממש מטרה זו. אם לא עשינו זאת, האבן שעליה אנו דורכים אומרת: "במה מתבטאת עליונותך, בכך שאתה דורך עלי?". ואכן, על ידי לימוד תורה ומחשבות טהורות אנחנו מרוממים ומטהרים לא רק את עצמנו, אלא גם את סביבתנו.

מסר זה מועבר בפרשיות הנקראות השבוע, ויקהל-פקודי, המתארות כיצד בהיותם במדבר, בנו עם ישראל את המשכן כבית לה'. במשך 40 השנים הבאות בהו הם נדדו במדבר, המשכן נדד איתם, ובכל מקום בו הם חנו, הוא נבנה והוקם מחדש. אפילו אם הם הגיעו למקום מסוים רק ליום אחד, כל המשכן הוקם. החל מהיתדות, הקורות והיריעות, וכלה בכלי המשכן עד לפרט הקטן ביותר. וליום אחד. זה לא משנה כמה קצרה הייתה החנייה שם; אם הם עצרו איפשהו, הרי שגם מקום זה הינו חשוב, בו כל רגע הינו בעל ערך ויש לנצלו לעבודת ה'.

לא משנה איפה אנחנו מוצאים את עצמנו, אנחנו יכולים להקים 'מיני-משכן' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. כפי שאמר פעם רב חסידי לתלמידו: "מי יודע? אולי, הנקודה הקטנה בכדור הארץ עליה אתה דורך כעת מחכה לך מאז תחילת הבריאה שתבוא להאיר אותה באור ה'"... עלינו לראות כל מקום שבו נהיה כאותה נקודה שמחכה רק לנו, שנבוא ללמוד בה קצת תורה, ולתת לקיום שלה משמעות חדשה לגמרי.