תו מחיר: גניבה מוזיקלית או רק השראה?
פארל וויליאמס גנב ממרווין גיי, פיל קולינס הודה בהעתקה מפרינס וגם קולדפליי ורדיוהד לא תמיד שמרו על מקוריות. ההיסטוריה רצופה בגניבות מוזיקליות שהגיעו לכותלי בית המשפט. האזינו ושפטו בעצמכם
בשבוע שעבר נפל דבר בעולם המוזיקה, עת בית משפט בלוס אנג'לס הורה לשני המוזיקאים האמריקנים פארל וויליאמס ורובין ת'יק לפצות את משפחתו של הזמר המנוח מרווין גיי בכ-7.3 מיליון דולר על כך שהעתיקו בלהיטם "Blurred Lines" משירו של גיי "Got to Give It Up" מ-1977.
חבר המושבעים קבע כי שירם של השניים, שהיה לאחד מהלהיטים הגדולים ב-2014, דומה באופן לא מקרי לשירו של גיי, והזיקה בין השניים מספיקה כדי להחליט לטובת בני המשפחה, שהגישו את התביעה על סך 25 מיליון דולר על אף טענותיהם של שני היוצרים כי פארל חיבר את השיר ב-2012. בעוד בניגוד למקרים אחרים בהיסטוריה, רק חדי האוזן יזהו את הדמיון המוזיקלי בין שתי היצירות, מדובר בכתם שילווה את ת'יק ו-וויליאמס, מאמני הפופ המצליחים בזמננו, ולנצח ידבוק באחד השירים המצליחים בעת האחרונה.
רובין ת'יק מול מרווין גיי. שומעים את הדמיון?
אבל רובין ת'יק רחוק מלהיות בודד במערכה. בהכללה גסה - מקרי הפלגיאט המפורסמים מתחלקים בין אלו המסתיימים מחוץ לכותלי בית המשפט ובין אלו אשר נפתרים בהוראת שופט, שלרוב נוטה לשפוט לטובת אלו הטוענים לגניבה. ההיסטוריה ידעה לא מעט מקרי השאלה/השפעה מפורסמים, ולמרבה ההפתעה בלא מעט מהם הודו הנתבעים כי אכן ספגו השראה מתובעיהם, בין אם בידיעה או לא.
כך למשל, במקרה של להקת Men At Work ולהיטה הענק "Down Under", המנונה הלא רשמי של אוסטרליה (או לפחות של אלו המטיילים בה). לאריקין מיוזק, בעלי זכויות היוצרים לשיר הילדים "קוקברה" מ-1932 שמע במסגרת שעשועון טלוויזיה אוסטרלי את השאלה "איזה שיר ילדים ניתן לזהות בשיר 'Down Under'"?. בעקבות זאת, תבע בשנת 2009 (77 שנה לאחר צאת השיר) את חברי הלהקה על גניבה יצירתית. המקרה הגיע עד לבית הדין האוסטרלי העליון, שם פסק בית המשפט כי על הלהקה להפריש לליריקן 5 אחוזים מתמלוגי השיר, החל מ-2002 ואילך.
"זה נכון", הודה סולן ההרכב קולין האי בהצהרה שהוציא, והסביר: "חבר הלהקה גרג האם הכניס באופן לא מודע מספר אקורדים מתוך 'קוקבורה' במהלך הופעות חיות, לאחר שהצטרף ללהקה ב-1979, והם התווספו לשיר גם באולפן ההקלטות. זה לא היה מכוון ונעשה בתמימות מתוך אי ידיעה".
"Down Under" מול שיר הילדים "Kookaburra". איך זה בדיוק דומה?
גניבה קצת יותר מודעת היא זו שביצעו חברי להקת הפליימינג ליפס, בשירם "High Test", שחלקו הראשון הושאל מהקלאסיקה של קט סטיבנס - "Father And Son". ב-2002 הוציאה הלהקה את האלבום "Yoshimi Battles the Pink Robot" ובה שיר שעד מהרה זוהה על ידי סטיבנס (ששינה את שמו ליוסוף איסלאם, בשלב זה של חייו) כיצירה שלו.
"High Test" של הפליימינג ליפס
מסטיבנס נמנעה מלחמת החורמה שלעיתים רבות יוצר פולמוס זכויות יוצרים מסוג זה, ועד היום הוא זכאי ל-75 אחוז מתגמולי השיר. מאוחר יותר הודה סולן הפליימינג ליפס, וואין קוינה, בראיון ל"גארדיאן" כי "היו כמה רגעים באולפן הההקלטות שאמרנו שהשיר מאוד דומה ל'Father And Son', והחלטנו בכוונה לשנות את הקטעים הללו. אבל אני בהחלט מתחרט שלא יצרנו קשר עם אנשי חברת התקליטים ושאלנו אותם לדעתם... אני מתבייש . ללא ספק יש קו ברור בין השפעה לבין גניבה".
"Father And Son" של קאט סטיבנס
גם פיל קולינס שחתום על זוועתון הפופ “Sussudio” הודה כי על אף שמדובר במנגינות שונות לחלוטין, תפקיד הסינתיסייזר בשיר יותר ממזכיר את זה של השיר "1999" של הזמר פרינס. קולינס הודה בשלב מסוים כי שירו של פרינס אכן היווה השראה בכתיבת השיר "סוסודיו", אך הוא הצליח למזער את הנזק בשלב בו השיר החל להשמע יותר מדי דומה למקור ההשראה שלו. כמוהו גם תום יורק וחבריו לרדיוהד, שהקרדיטים של להיט הפריצה הענק שלהם "Creep" מ-1992 מכיל את השמות אלברט האמונד ומיק הייזלווד, כותבי הבלדה "The Air That I Breath" של האמונד מ-1973. השניים תבעו בהצלחה את הלהקה על דמיון במבנה האקורדים ובמלודיה הווקאלית וזכו לקרדיט משותף.
רדיוהד מול אלברט האמונד. חייבים להודות שיש דמיון
אגב, האמונד. כמעט עשור לאחר מכן, בנו אלברט האמונד ג'וניור הוציא יחד עם להקתו הסטרוקס את השיר "Last Nite", מהלהיטים הבולטים בגל תחיית רוק הגיטרות של שנות האלפיים. האזנה קשובה לשיר מגלה שהוא מכיל דמיון מעניין ל-"American Girl" של תום פטי.
אבל לא כל מקרה של פלגיאט מסתיים בהודאה באשמה. סביר להניח שכשהזמרת אבריל לאוין הוציאה ב-2007 את הלהיט "Girlfriend" היא לא דמיינה שזמן קצר לאחר מכן תשוגר אליה תביעה מטעמה של להקת הפאואר פופ הסבנטיזית "הרובינוס". טומי דאנבר, מייסד הרכב הפאואר פופ תבע את לאוין ואת שותפה לכתיבת השיר דוקטור לוק, בטענה כי שירה של לאוין דומה באופן מחשיד לשירה של להקתו "I Wanna Be Your Boyfriend", דמיון מוזיקלי וסמנטי.
החברה של אבריל לאוין
מנהליה של לאוין טענו כי אין כל בסיס להאשמות, וכי "אין כל דמיון בין שני השירים. מוזיקולוגיים מטעמנו טוענים כי אין כאן כל דמיון מוזיקלי, מבני או התפתחותי", וגם הזמרת עצמה התעקשה כי מעולם לא שמעה את שירם של הרובינוס, וכי "כל השירים חולקים מילים ורגשות דומים". למרות זאת, קשה באמת להתעלם מהעובדה שהשירים אכן נשמעים מאוד דומים זה לזה. בסופו של דבר, לאוין הגיעה עם דאנבר להסכם פשרה שתנאיו לא התפרסמו.
מול החבר של הרובינוס
גם כריס מרטין וחבריו ללהקת קולדפליי לא מיהרו להודות בפני הגיטריסט ג'ו סאטריאני כי שאלו חלקים מיצירתו "If I Could Fly" לצורך שיר הנושא של אלבומם המצליח מ-2008 מ"Viva La Vida". במה שהיה לאחד ממקרי הפלגיאט המתוקשרים ביותר בשנים האחרונות, טען סטריאני כי "מינונים משמעותיים מתוך שירם של קולדפליי הושאלו משירו שלו מ-2004. מרטין, לעומת זאת, לא מיהר להודות בהשפעה, השראה או גניבה, וטען כי כל דמיון במנגינות הוא "לחלוטין מקרי והפתיע אותנו ממש כפי שהפתיע את סטריאני". שני הצדדים הגיעו לפשרה כספית שפרטיה לא ידועים, אך במסגרת אחד מתנאיה לא חוייבה הלהקה להודות באשמה.
קולדפליי נגד סטריאני. יש דמיון
ולבסוף ישנה הוכחה כי גם הגדולים מכולם מוצאים עצמם חשופים להשראה, גם אם הם עצמם היוו השראה לכל שיר פופ באשר הוא. "My Sweet Lord" של החיפושית ג'ורג' האריסון יצא בינואר 1971 והיה לסינגל שפתח את קריירת הסולו שלו, לאחר שכל חברי הביטלס פנו לדרכם. השיר כיכב במקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי במשך חמישה שבועות, ומעט זמן לאחר מכן – ב-10 בפברואר 1971, תבעה חברת "Bright Tunes" את האריסון ואת הלייבל "אפל" על פלגיאט, שכן הסינגל הכיל דמיון מובהק לשיר "He's So Fine" של להקת "השיפונז" מ-1962. "Bright Tunes" דרשו 75 אחוזים מהכנסות השיר, והמקרה הגיע לבית המשפט לאחר חמש שנים, במהלכם ניסו נציגיו של האריסון לסיים את התביעה בפשרה מחוץ לבית המשפט.
"My Sweet Lord" מול "He's So Fine". גניבה לא מודעת
בפברואר 1976 ניסה עורך דינו של הזמר להצביע על השוני בין שני השירים, אך ללא הצלחה, שכן השופט הסכים כי בעוד הוא לא מאמין כי האריסון אכן גנב בכוונה תחילה אלמנטים משירן של השיפונז, שני השירים נשמעים אותו הדבר, למעט הבדלי אקורדים קלים. האריסון נמצא לבסוף אשם ב"פלגיאט לא מודע" ונאלץ לשלם לא פחות מ-587 אלף דולר לחברת התקליטים התובעת. אכן, אלוהים אדירים.
מכירים עוד גניבות מוזיקליות? ספרו לנו בטוקבקים
