הגרמנים אוהבים ספרות עברית: רשמים מלייפציג

הם אוהבים את עמוס עוז, שם ביריד הספרים בלייפציג (שהסתיים השבוע), כמה ימים לפני שעוז חטף סטירת לחי מצלצלת מהעם, שאמנם קורא את שפתו, אבל לא השתכנע מהמאמר שכתב ב"הארץ".

כמה נעים לגרמנים עם עוז, שבערב ארוך לרגל הספרות העברית, שהשנה עמדה במרכז התוכנית האמנותית של היריד לרגל 50 שנות יחסים דיפלומטיים, ציטט את ספרו "הבשורה על פי יהודה" (שהמתרגמת שלו לגרמנית, מרים פרסלר, זכתה בפרס התרגום החשוב של היריד, ולטענת חלק מהמבקרים גם זה קרה קצת לרגל 50 שנות הדיפלומטיה) עם המשפט שאומר הגיבור שלו: "נהרות של קפה לא יעזרו", והסביר שזו פרפראזה על כל הקפה ששתה במסגרת כנסים וימי עיון של ארגונים אירופאיים שמנהלים "ייעוץ משפחתי ותרפיה זוגית" לישראלים ולפלסטינים כדי שיתחילו סוף סוף "לאהוב אחד את השני".

"הזמן לקפה יגיע אחרי פשרה שתושג בשיניים חשוקות, ואני מקווה שזה יהיה קפה ערבי, שהוא טוב באופן מוחלט מזה היהודי", הוא ליהג וסחף מאות כפות ידיים מוחאות. פשרה אולי עוד לא הושגה אבל עוז מכר עוד כמה עותקים וביסס את מעמדו כמצפן חברתי של מדינה כלשהי, רק לא זו שהוא גר בה.

עוז ככותב הוא, כמובן, בכיר וחשוב, אבל כדובר, כמרואיין, הוא מוכר משהו לגרמנים, שלא ברור לי מהו: באותו ערב יוקרתי, שנקרא "הלילה הארוך" וכלל גם הקראות (בגרמנית) וקטעי מוזיקה אוריינטליים למחצה של שלישיית איתמר ארז, הוא ענה לא אחת על שאלות המראיינת שלו ש"זו שאלה טובה, אבל אני אענה על שאלה אחרת", כאילו הגיע עם דף מסרים מוגדר מראש ולא נתן למציאות לבלבל אותו.

הוא גם הכריז שבמהלך כתיבת הספר "התייאשתי פעמיים, וחשבתי שאולי כדאי להשאיר את כתיבתו לתומס מאן או לדוסטוייבסקי", באקט מרשים של הצטנעות המצליחה להיות מתנשאת לחלוטין. ובכל זאת, הקהל מאוהב. עוז רוק סטאר כאן.

באותו יום, מוקדם יותר, הוא התראיין במקום אחר, ולמחרת בבוקר הוא ישב על "הספה הכחולה", אחד מהאירועים היוקרתיים של היריד, שבו מראיינים כותבים בולטים על ספה, כחולה באמת, לעיני מעריצים מנומסים שלא דוחפים כדי להגיע קרוב יותר (בניגוד לעיתונאים הישראליים, אגב) ולעיני מאות אלפי צופי טלוויזיה.

אחריו עלה סלבוי ז'יז'ק החמוד מאוד. את שניהם אי אפשר היה להבין בכלל, כי תרגום סימולטני לגרמנית רעם ברמקולים מעלינו, אבל נגענו באבק הכוכבים.

באותו ערב יוקרתי, אחרי עמוס עוז עלה לבמה מאיר שלו, שביקר ביריד לרגל התרגום החדש ל"שתיים דובים", אבל אנחנו כבר הולכים למקום אחר, קצת יותר שפוי, קצת פחות נבואי ויומרני, ממש מטר משם, לאירוע הקראה של האנתולוגיה "לא נשכח, נצא לרקוד", אנתולוגיה ישראלית-גרמנית שערכו עמיחי שלו ונורברט קרון וכוללת סיפורים של צעירים גרמנים וישראלים על ביקורים הדדיים במדינה השניה (פורסמה בעברית בהוצאת אפיק ובגרמנית בהוצאת פישר).

האולם אמנם ריק למחצה, אולם טוענים שם שהכרטיסים אזלו לחלוטין, ושהחלל הפנוי הוא תוצאה של הוראות מכבי האש לגבי תפוסת קהל. נו, גרמניה. בישראל זה לא היה קורה.

למרבה הצער, מלבד עמיחי שלו שקורא בעברית קטע שכולל את המילה "נאצי" יותר פעמים מכפי שהמצפון שלי מאפשר לי להרגיש איתו בנוח מול קהל גרמני שאינו נטול רגשות אשם, כל שאר הקטעים מוקראים בגרמנית צחה, מה שהופך את הערב לקצת פחות קליט מבחינתי (מה שאפשר להגיד על היריד כולו, אגב, שלא ממש מתחשב באורחים שאינם דוברי גרמנית), אבל הצעירים שיושבים על הרצפה ומקשיבים אומרים שאנתולוגיה כזו היא הכרח: בניגוד לישראלים ששוטפים את ברלין ולחלוטין קטלגו את השואה כשייכת לז׳אנר ההיסטוריה, לגרמנים עדיין לא נוח לבקר בישראל וההופעה של האנתולוגיה, שכוללת כאמור חוויות של גרמנים בציון, מעוררת עניין.

היא בטח לא תמכור המון עותקים, האנתולוגיה. לא בישראל, וגם לא בגרמניה. שוב ושוב מזכירים לנו ביריד שהגרמנים אוהבים את הספרות העברית, ושהיא השפה הכי מתורגמת לגרמנית מכל השפות. אבל האם באמת הגרמנים קוראים את הספרים בעברית, מלבד אותו אוריקל קפאין וליזי דורון? ניסיונות לקבל תשובות על מכירות, ולא על כמות התרגומים, לא מגיעות. בארוחת ערב עם איש רדיו בכיר, שעומד לראיין למחרת את שלו ונחרד לשמוע מאיתנו שלדעתנו הגרמנית של שלו, אפעס, קצת חלודה, הוא אומר שמכירות ספר ישראלי מתורגם יכולות להיות ״יפות מאוד״ ולהגיע אפילו ל-1,500 עותקים. זה הסיפור.

אבל ביריד זה לא משנה: לישראל ולגרמניה יש אינטרס ברור לסבסד שיתופי פעולה תרבותיים, והם עושים זאת ללא לאות, ויש מגוון יפה של אירועים ביריד בהשתתפות סופרים ישראלים: עוז ושלו, כאמור, וההיסטוריון דן דינר שכתב על יחסי ישראל-גרמניה, והילה בלום, וליזי דורון שהגרמנים משום מה משוכנעים שהיא-היא הקול של הדור השני לשואה.

הדוכן הישראלי מציג דגל מתנופף תמידית, באמצעות מנגנון רוח מסתורי, שאנשי השגרירות הישראלית מתגאים בו במיוחד, והדגל המתנפנף והמלא גאווה קצת מעמעם את התחושה הלא נעימה שאירוע פתיחת הדוכן הישראלי מלווה בשמירה צמודה של פוליציי, אבל כאמור, נצא לרקוד.

ישראל מככבת גם באירוע הפתיחה של היריד, בעיקר בכך שבנאומיהם של שלושת הדוברים, בהם ראש עיריית לייפציג וראש ממשלת סקסוניה, משובצות התנצלויות על גבי התנצלויות, לצד הדגשת חשיבות היחסים הדיפלומטיים. עוד ועוד אזכורים של הפשע שנעשה ועד כמה צריך להיזהר מהמדרון החלקלק של הפוליטיקה בת זמננו, רווית השנאה, ולאחר מכן, כשאני אומר לעיתונאי גרמני צעיר ולנציגה רשמית שזהותה לא תוסגר כאן, שאני מייחל למערכת היחסים הראשונה שלי עם גרמני שלא תכלול את השלב ההכרחי שבו הם מתנצלים ואני אומר "לא, נו, זה בסדר", אני נענה ש"זו המדיניות שלנו. תמיד. להביע חרטה".

אולי הם צודקים, אבל אני מעדיף את הנורמליות של הסופר והעיתונאי מרקו מרטין, חברי הטוב, שבסיפור שלו באנתולוגיה הוא מתאר אורגיה הומואית של צעיר גרמני, צעיר פלסטיני וצעיר ישראלי בסאונה תל אביבית סליזית. נורמליות קדושה.

לצד ההתנצלויות בטקס הפתיחה לא שוכחים המארגנים לכלול גם קטע נגינה של ואגנר, מה שגורר כנראה למחרת סבב נוסף של התנצלויות רשמיות למחצה מול גורמים ישראלים, למרות שכבר בזמן אמת, משלחת העיתנואים מארץ הקודש מנסה להבהיר שזה לא באמת פוגע בנו. וככה סובב לו גלגל המעשים וההתנצלויות, ביקום המקביל לישראל, שבו התנצלויות הן סימן לחוסן ולא לחולשה.

הדומיננטיות של הישראליות מעלימה גם את הסכסוך: יש פרמטרים ברורים של נושאים מותרים לדיון במסיבה המוקדשת לישראל. ההתייחסות היחידה לעניין המינורי הזה, שכמובן אין לו ולא אמורה להיות לו שום נגיעה לספרות, מגיעה רק במפגש שמנחה העיתונאית המקסימה נטשה פרוינדל, הכולל את איימן סיכסק, ליזי דורון, והכותב הגרמני וולפגנג בישר, שכתב ספר על שהותו בירושלים.

דורון מדברת קצת כמו מצביעת מרצ מהשורה - בסיסמאות חלולות שמצביעות על ניתוק חינני חלקית מהשטח, כשהיא מתהדרת בכך ש"שלוש שנים חייתי יומיים בשבוע אצל משפחה פלשתינית במזרח ירושלים", כחלק מהתחקיר לספרה החדש "מי זה לעזאזל קפקא", העוסק

בידידות בינה לבין פלשתיני ממזרח העיר.

לעומתה סיכסק מציג ישראליות אמיצה, קולעת, מנוסחת וזקופת גו, כערבי (הנציג היחיד של 20% מאזרחי המדינה שלנו בלייפציג) הכותב בעברית. "ההחלטה לכתוב עברית לא היתה החלטה כלל", הוא אמר בדיון, "ערבית היא שפת האם שלי, עברית היא שפת האם החורגת… אני לא תמיד מגדיר עצמי ישראלי ולא תמיד מגדיר עצמי כפלשתיני, אבל השפה היא העוגן, ואני מתכוון לעברית. העברית אינה יהודית ואינה ציונית ואינה ישראלית - היא כלי אסתטי".

כמה גרמנים, אגב, זזו באי נוחות כשהוא אמר את זה, אבל בעצם סיכסק נקט בגישה של הספרות המינורית של דלז וגואטרי: "ברטרוספקטיבה, יש לזה השלכות פוליטיות, כי הנושאים שאני רוצה להעלות הם אלה שחשוב לי שיהיו נגישים לישראלים, שלא יודעים ערבית בגלל הדה-לגיטימציה של השפה הזו בישראל".

לרגל 50 שנות יחסים דיפלומטים בין ישראל לגרמניה הציג יריד הספרים הבינ"ל השנתי של לייפציג דוכן מישראל בו ניתן היה לפגוש ולשמוע סופרים ישראלים וגרמנים.