המירוץ למיליון: וובה ואלה הם החיים עצמם
לוובה ואלה אין מושג מי זה לעזאזל מרקו ואת מי הם מחפשים בארגנטינה, וזה שוב מציף את הפער בינם לבין שאר המתמודדים - השורשים שלהם לא ינקו מהטלוויזיה החינוכית. בינתיים הם מגישים את מהדורת החדשות האמיתית: המשכורת בסוּפר, גטו הסודנים בפתח תקווה והאמא באוקראינה
בוקר טוב ארגנטינה. שלום לך עוד פרק בו אני הופכת למומחית מטעם עצמי בשפת גוף ומנסה להבין מי הודח לפי המחוות והאינטונציה של הצוותים בטסטות, שמצולמות בערב אחרי העצירה ולפעמים אחרי ההדחה. אני יושבת ומפענחת ובלבי תפילה אחת: שהבחירות יחזרו. סתם. שוובה ואלה יישארו.
בפרקים הקודמים:
זה החמיר כששלחו את הזוגות לשכונת מצוקה ועוני כדי למצוא את אמא של מרקו. לוובה ואלה אין מושג מי זה לעזאזל מרקו ואת מי הם מחפשים בּחוֹר הזה, ואיכשהו דווקא הדבר הקטן והטיפשי הזה מצליח להציף שוב את הפער בינם לבין שאר המתמודדים. השורשים שלהם לא ינקו ממי התהום של הטלוויזיה החינוכית, הם לא ספגו את אותה נוסטלגיה, אין להם חלקת נדל"ן בתת-המודע הקולקטיבי הישראלי. הזרות שלהם היא כפולה - הם זרים בארץ שהם מתרוצצים בה כרגע, אבל הם זרים גם במרקם של המשחק שהם אמורים להיות חלק ממנו. כמו בבושקה של זרויות. הם מבינים את זה, וכשאני רואה אותם מבינים את זה, הלב שלי מתפרק לחתיכות.
זה לא מקרה שוובה ואלה עושים את העונה הזאת. יש והיו זוגות מצחיקים וחמים מהם, אבל וובה ואלה הם הדרמה האמיתית לאורך כל השואו הזה. אולי כי בכל פרק - לרוב בכלל בלי להתכוון - הם קרעו בשבילנו חרָך-הצצה אל החיים עצמם, ולא אל אלה שמתרפקים על האיום האיראני. אלא אל המשכורת בסוּפר, אל גטו הסודנים בפתח תקווה, אל האמא באוקראינה. כמו סטירת לחי פתאום זה צץ, סכין בגב הריאליטי, זבוב במרק האסקפיזם שלי, מלצר. איך אמרה אלה באחד הפרקים? "אני מסריחה כמו חיים שלי".
הם לא מלוטשים כמו אוריאל וטום, הם לא יפים כמו אלכסה ורז, לא רהוטים כמו האחיות דואני. וובה ממשש נשים צעירות כתחביב, ואלה היא לפעמים פרסומת לתבוסתנות שלילית. הם לא פוסטר של שלמות, אבל מה לעשות והם אלה שמעבר לבידור מספקים לי את הערך המוסף, הכן, האותנטי. הם אלה שהצליחו לדלג על כל המשוכות שמפרידות בין הלב שלי למסך, הם אלה שהפכו את הקסם שעושה הטלוויזיה שלי, למשהו שאפשר למשש ולגעת. תגידו שזאת אשליה, שמיליון ידיים בוחשות בתוכן הזה לפני שהוא מגיע אליי, שאני לא באמת מכירה אותם, אבל אני אומרת שאם משהו מהמהות האנושית הזאת נשאר איתי גם אחרי שהמסך כבה, זה בכלל לא משנה.
אני מניחה שגם משימת האמהות נועדה לסחוט איזו דמעה או שתיים, כי מאדרנלין של אקסטרים אתם יכולים לשכוח.
מישהו כנראה שרף את כל התקציב של המירוץ על פיצוחים ולא נשאר כלום למשימות של חצי גמר, אז נשארנו עם דליי ריבת חלב וקרטון ביצוע בצורת אמא. אבל מה שהקרטונים האלה הוציאו מכולם נגע בי יותר מאלף דקות שיחה עם הבית.
מול יוכי והאמא חסרת-הפנים שלה התחלתי לדמוע, מול אוריאל והאין-אמא שלו כבר זלגתי חופשי, שי ושני סיפקו את ההקלה הקומית, אבל כשהגעתי לוובה ואלה כבר ייבבתי ממש. כשאלה בכתה כל מה שרציתי באותו הרגע, כן, אפילו יותר מלעשות את חשבון הנפש של התקשורת, היה להיכנס ולחבק כל אחד מהם ואת שניהם יחד ולבכות יחד איתם.
אז אני ממש ממש מקווה שוובה ואלה ימשיכו לגמר. לא בשביל להמשיך לצפות בהם במירוץ - עוד פרק או שניים לא ישנו שום דבר לאף אחד. בגלל שמבחינתי זה יהיה ההפי-אנד האולטימטיבי. שלמרות מה שהם הרגישו שם, למרות הדחייה, העצורים והפרסות, למרות החבּלות (כן, אלכסה, אני מסתכלת עלייך) וכנגד כל הסיכויים הם הצליחו להגיע לפחות לישורת האחרונה, אם לא לקחת את המיליון. הצופה שבתוכי רוצה שהאגדה שלו תיגמר טוב. הבנאדם שבתוכי רוצה שהחיים עצמם יעשו פעם אחת משהו נכון. שאם אלוהים שולח מונית-נצח חינמית ללינור ויוכי אחרי שזאתי איבדה את הארנק, המעט שהוא יכול לעשות עבור וובה ואלה הוא להביא אותם לגמר. אמן.
בפרק הבא - פליפה.
