ענה לו היהודי: "למה לא?"

אבל באותה מהירות שההשראה מופיעה... היא גם נעלמת. ואנחנו שואלים את עצמנו - מה קרה לה לאש ולהתלהבות? רק אתמול התפילה שלי הייתה כל כך נרגשת ואמתית, והיום זה מרגיש לי יבש ונטול רגש. רק בשבוע שעבר הרעיון הנפלא הזה ריגש אותי, ועכשיו אני כבר מרגיש מנותק, חסר השראה.

לאן ההשראה נעלמה?

פרשת השבוע, ויקרא, דנה בקורבנות השונים שהובאו בבית המקדש על המזבח. על המזבח דלקה אש שירדה מן השמים, בדרך נס. אך בכל זאת ציווה ה' שגם אנו, בני האדם, נדליק אש משלנו. מדוע? הרי אם יש אש שמימית, מהו הצורך בלהבה האנושית?

לשם הבנת הדברים עלינו להקדים, שלכל דבר בעולם יש מקבילה בנפש האדם, כידוע שהאדם הוא עולם קטן. רעיון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר ביחס לבית המקדש. על פי זה מבואר בתורת החסידות, שבית המקדש הוא הנשמה שלנו ושתי סוגי האש שדלקו על גבי המזבח הן בעצם סיפור חיינו.

בחיים שלנו יש שתי סוגים של אש, שתי סוגים של התלהבות וחיבור פנימי-רגשי; ישנה אש שמגיעה מלמעלה, כמו מתנה, ללא יגיעה מצדנו, וישנה האש שעלינו מוטלת העבודה להבעיר אותה.

אז אם נחזור רגע לשאלה "לאן ההשראה נעלמה?" אז כמו יהודים טובים, נענה בשאלה "מאיפה ההשראה באה?"..:

כי זו היתה האש השמימית, ההשראה שבאה מלמעלה, ללא עבודה ויגיעה מצדנו. מצב בו הקב"ה מקרב אותנו, 'שוטף' אותנו בהשראה אלוקית, ואנחנו מרגישים עמוק בתוך האש, מחוברים פנימית-רגשית לתורה וליהדות.

אבל זה לא נגמר שם. זוהי רק ההתחלה. כי אז, מיד לאחר האש הזו, אנחנו חייבים להביא אש משלנו. אנחנו צריכים לקחת את ההשראה זו ולהחזיק בה, להפוך אותה לנצחית. הקב"ה מדליק את האש, אבל אנחנו חייבים לשמור אותה בוערת.

לכל אחד מאיתנו יש את רגעי ההשראה הללו, שגורמים הרגשה של חיבור פנימי מלא חיות ורגש. לפעמים זה מגיע באופן בלתי צפוי, מתנת חינם מאלוקים. אך המטרה והאתגר הם, העבודה והיגיעה שלנו להביא השראה זו לנצחית בחיים השגרתיים.

לסיום, אצטט לכם פתגם חסידי שמביא הרבי מליובאוויטש: "כאשר מובילים את האדם מלמעלה, זהו מצב נעלה מאוד. אך יקרה יותר היא העבודה בכוח עצמו".

ניו יורק:

כניסת השבת: 6:50

יציאת השבת: 7:49