איך נפלו ציוֹנים
כשהמזרח התיכון גועש, מי שאופטימי נתפש ובצדק כמנותק מהמציאות. מה שהשמאל יכול להציע הוא ריאליזם ביטחוני אמיץ, ואז אולי יהיה לו סיכוי
מפתה ליפול על ההסבר הישן והטוב לניצחון נתניהו: ההצבעה השבטית. שבט הנעלבים המזרחי שוב נקם את עלבון נאום ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז שבקע הפעם מגרונו של יאיר גרבוז.
ההסבר הזה לא נותן הרבה קרדיט לבוחר הישראלי שהוא, עם כל חסרונותיו, צרכן חדשות אינטנסיבי. ולכן זה הסבר שמחטיא את העיקר: זה לא רק שנתניהו ניצח בבחירות, זה שהמחנה הציוני הפסיד. והוא הפסיד משום שלא הציב שום אלטרנטיבה מדינית לנתניהו. הוא רק נתן תחושה לא ממוקדת שהוא יהיה יותר נחמד לפלסטינים. הציבור הישראלי מרגיש, והוא צודק, שזה לא באמת פתרון למצב המסובך שישראל נמצאת בו.
עוד בערוץ הדעות של ynet
בוחרים בחינוך / דן בן-דוד
נגעו בשמיים לפני אליס מילר / שרון גבע
המסר היחיד שעבר בבהירות מתעמולת הבחירות הרצוג ולבני היה שהם מציעים "תקווה" ו"אופטימיות" בניגוד ל"ייאוש" ול"פסימיות" של נתניהו. אופטימיות זה נחמד. אבל לא כשאין לה על מה להתבסס. כשהמזרח התיכון גועש, כשפצצה איראנית מתקתקת ברקע, ועם הנהגה פלסטינית שמסרבת לפשרה, מי שאופטימי נתפש, ולא בלי צדק, כמנותק מהמציאות.
אם המחנה הציוני רוצה לשוב ולהיאבק על אמונו של הציבור הישראלי, הוא צריך קודם כל להודות בפה מלא: התוכנית למסור שטחים לפלסטינים בתמורה לסיום הסכסוך ולשלום נכשלה, משום שהפלסטינים לא מסכימים לה.
אין מה למכור לציבור שלום, כי הציבור יודע שזה חסר שחר. מפלגה ציונית אחת המשיכה להגיד שלום ב-ר' גלי, מרצ, והיא בקושי עברה את אחוז החסימה. ולכן המסקנה האמיצה שצריך להסיק, והיא כנראה עדיין קשה לעיכול בשמאל ובמרכז, היא זאת: המחנה הציוני מתחרה בנתניהו על הביטחון, ולא על השלום. מה שהוא מציע זה יותר, לא פחות, ביטחון. זה לא תרגיל. זה לא סלוגן. זה לא פטנט של משרד פרסום. זאת האמת הפוליטית העירומה.
כי בליבם פנימה, אם הם ישרים עם עצמם, מנהיגי המחנה הציוני כבר יודעים את זה מזמן. הבעיה היא לא שנתניהו מרחיק את השלום. השלום רחוק ממילא. המדיניות של נתניהו, בהרחבת ההתנחלות, בהתנגשות חוזר ונשנית עם ארצות הברית, ובהצגת ישראל כסרבנית משא ומתן, מסכנת את ביטחונה של ישראל, ולטווח ארוך את עצם קיומה.
ההתנחלות מקדמת אותנו, צעד צעד, לכיוון ערבוב אוכלוסיות בנוסח בוסניה ולבנון. היא גוררת אותנו בהדרגה למצב של מדינה דו-לאומית שתהיה בסופו של דבר מדינה ערבית עם מיעוט יהודי. בדרך לשם היא מכרסמת שעה שעה בתמיכה הבינלאומית בישראל, והולכת ומבודדת אותה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על שני אלה: על מקום אחד תחת השמש שבו היהודים אינם מיעוט, ועל תמיכה בינלאומית.
מי שרוצה להציב אלטרנטיבה לנתניהו צריך להסביר בגלוי למה מדיניותו של ראש הממשלה מסכנת את הביטחון, ומה הוא, השמאל, מציע במקומה. הוא לא יכול להציע מזרח תיכון חדש ופורח, ולא שלום, אבל הוא יכול להציע יותר ביטחון מנתניהו: בלימת התנחלויות, השארת הצבא ביהודה ושומרון בטווח הנראה לעין, חתירה להפרדת אוכלוסיות, מלחמה עקבית וקשוחה בטרור, עבודה עם ולא נגד ארצות הברית בנושא איראן, חשיפת סרבנותה של ההנהגה הפלסטינית בפני העולם, ועמידה תקיפה מול ירי טילים לשטחנו.
בהיעדר פתרון אנחנו נאלצים לנהל את הסכסוך. ומה שהשמאל יכול לעשות הוא לנהל אותו טוב טוב בהרבה מנתניהו. תנו לבוחר ריאליזם ביטחוני אמיץ, לא אופטימיות פורחת באוויר, ואז הוא יסמוך עליכם יותר.
ד"ר גדי טאוב, האוניברסיטה העברית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
