הנאנסת משמרת: "שהבנות שלי ידעו שאין מה להתבייש"

יעל גרימברג, קורבן האונס בקיבוץ שמרת, נחשפה אמש (ד') לתקשורת, 12 שנה לאחר מקרה האונס שזעזע את המדינה, בתוכנית הטלוויזיה של יאיר לפיד בערוץ 2.
גרימברג, בת 26 כיום סיפרה בראיון המצולם הראשון שלה בפנים חשופות, כי החליטה להיחשף כדי שהבנות שלה יראו אותה ויידעו שאין לה במה להתבייש. גרימברג, אם חד הורית לשלוש בנות, בנות שלוש וחצי, שנתיים וחודש, סיפרה כי חלק מבני משפחתה מתביישים בה מאז המקרה. היא לא נמצאת בקשר עם אמה, ואף תובעת אותה בניסיון לקבל חלק מכספי הפיצויים ששילמו האנסים, אותו נתנה לאם.

"הייתי כמו מריונטה"

גרימברג נאנסה אונס קבוצתי על ידי מספר נערים בקיבוץ, כאשר היתה בת 14. האונס נמשך ארבעה ימים רצופים. על התקופה שלפני האונס סיפרה גרימברג: "הייתי בת 14 וקצת כשזה קרה, הייתי קצת סגורה בגלל מות אבי, לא היה לי קל שם, לא הייתי מלכת הכיתה או משהו. לא ראיתי גבר ערום לפני זה בחיים, נשיקה גם לא היתה לי ושום דבר. בעיקרון הייתי תמימה לחלוטין בעניין הזה".
על תחושותיה בזמן האונס עצמו אמרה גרימברג כי חשה כמו רובוט. "הייתי כמו מריונטה. האנסים סחבו אותי לאן שהם רוצים. בזמן האונס הנפש שלי התנתקה מהגוף, הרגשתי שהגוף שלי פה והנפש שלי לא פה. הרגשתי כאילו אני רובוט, כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור. כנראה שביום האחרון, כשהם הרסו לי את החדר, כנראה שאמרתי 'די'. הלכתי להתרחץ, הלכתי לבית של ההורים שלי. אמא שלי הזמינה את האחות של הקיבוץ כי כנראה שהיא קלטה שקרה משהו. לאחות סיפרתי הכל. אני חושבת שישנתי כל היום. הייתי קרוסה לחלוטין. בערב כנראה שהם ידעו שבאתי הביתה אז הם דפקו בדלת, אותם אנסים, ודיברו עם בעלה של אמי בחוץ וכנראה סיפרו לו את הגרסה שלהם".

"הקיבוץ התנהג בצורה מחפירה"

גרימברג הגדירה את התנהגות הקיבוץ כלפיה אחרי האונס כ"מחפירה". "בהתחלה היתה התעלמות מוחלטת מהעניין עצמו", אמרה גרימברג. "אחר כך שמו את האנסים בקיבוץ אחר לחודש בערך ואחרי חודש החזירו אותם לקיבוץ. אם אני נוסעת על אופניים, וזה מה שקרה, שנסעתי עם אמא שלי על אופניים, ופגשנו אחד מהם, זה פשוט היה בלתי נסבל. הקיבוץ נתן תחושה שהוא לצד האנסים, בגלל שאנחנו היינו פחות ותיקים בקיבוץ".
השבוע נסעה יעל לקיבוץ עם צוות התוכנית של יאיר לפיד, כדי לעלות לקבר אביה. בעת הביקור פגשה את מזכירת הקיבוץ, שכינתה אותה "חולה בראש". על המקרה סיפרה בראיון כי "הם פשוט לא נתנו לי לצאת מהקיבוץ, הם הקיפו את המונית, אני הייתי בתוך המונית ומזכירת הקיבוץ הכניסה חצי גוף לתוך המונית ומשכה לתחקירנית בשערות. התינוקת היתה עלי, בסך הכל בת חודש. היא השתוללה שם בצורה רצינית. בדרך למונית היא אמרה לי: "אונס? לא בטוח שהיה פה אונס". קיללתי אותה כי היא נורא הרגיזה אותי ואז היא אמרה לי "את סוטה בראש, בגלל זה אנסו אותך".
גרימברג תיארה את היום בו זוכו האנסים, שמאוחר יותר הורשעו בערעור. "הייתי בבית ביום שהאנסים זוכו. שמעתי גל"צ: 'כל הנערים בפרשת שמרת זוכו מחמת הספק'. אני זוכרת את המשפט הזה, אמר אותו עדי טלמור. לא בכיתי, הייתי קצת המומה אבל אחר כך אני זוכרת שבערב התפרקתי, בכיתי בצורה נוראית".

"אמא לא שמרה עלי"

גרימברג סיפרה שניסתה להתאבד לאחר שתביעת הפיצויים שהגישה נגד האנסים, נגררה במשך שנים. גם משפחתה, כך היא מספרת, לא הקלה על מצבה. "ניסיתי להתאבד בגיל 19.5-20. תביעת הפיצויים נמשכה והמצב בבית היה על הפנים. הקשר שלי עם אמא שלי היה זוועה, הקשר עם בעלה זוועה. ביקשתי מאמא שלי שתחבק אותי והיא אמרה 'לא'. אני מתארת לעצמי שאמא שלי סבלה מאז שאבא שלי נפטר, וכנראה זה לא עבר לה. אבל כשאני נפגעתי, היא לא היתה מסוגלת לטפל בי. ניסיתי לשדר לה את האותות מצוקה שלי והיא לא הבינה אותם. אני אוהבת את אמא שלי אבל אני כועסת עליה. אני, כשהבת שלי בת השלוש וחצי באה מהגן ואמרה שמשכו לה בשערות, אז שאלתי 'מי, מה, מו?' וגם הלכתי לגננת ושאלתי אותה מי משך לה בשערות ולמה זה קרה ותשמרו קצת יותר. אני שמה לב לכל דבר שמציק להן. הילדות שלי קטנות ואני הייתי אז בת 14. אמא שלי אמורה לשמור עלי קצת יותר והיא לא שמרה. אלוהים שומר עלי היום".

"הקשר עם הבנות שלי ממלא אותי"

על חייה כיום סיפרה גרימברג כי אין לה חברים וחברות. "יש לי קשר מאוד חזק עם הבנות שלי והן ממלאות אותי", היא אמרה. "קשה לי עם מגע פיזי, אני לא מחבקת חזרה, אני מחבקת רק את הילדות שלי. יחסי מין אצלי זה יותר עניין של פרו ורבו. אני לא חיה עם האבא של הבנות. זה דבר, כמו מכונה, שיעשה את מה שיעשה וגמרנו".
כשנשאלה מדוע היא ממליצה לנשים להתלונן לאחר שנאנסו השיבה גרימברג כי "חייבים להוציא את זה. אני לא מתביישת במה שקרה לי. אני לא רוצה שהילדות שלי יתביישו. אני מגדלת אותן שיהיו חזקות ועצמאיות, שידעו במי לבטוח ובמי לא. אני לא משדרת לא לבטוח בגבר או באשה, למרות שאני לא בוטחת. כשקשה לי, אני מדברת או עם מרכז נפגעות סיוע או עם ער"ן. כשאני מרגישה מצוקה, אולי פעם בחודש-חודשיים. אין לי עם מי לדבר על הבעיות שלי. אני לא חושבת שמישהו יכול להיכנס לגוף שלי ולהבין. אני כותבת את הרגשות שלי".
לגבי האפשרות לחידוש הקשר עם אמה, אמרה גרימברג, "אני לא רוצה אפילו לראות אותה. אני לא שונאת אותה ואני לא רוצה להיות דומה לה ולהתנהג אליה כמו שהתנהגה לאמא שלה. אני מתארת לעצמי שאם היא תבקש ממני פעם עזרה - אני אעזור לה".