"נחצ'ה": הצד האחר של נחום היימן
הסרט על נחום היימן מציג את הפער בין היוצר המוכר לאיש עצמו - אדם עסיסי, ייצרי ובוטה, הנותר אדיש לעתים אפילו לבתו סי היימן. "נחצ'ה" הוא דוקו מרתק, המזכיר לנו שהחיים הם לא שחור ולבן
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"ברודצ'רץ'": מרתקת גם בעונה השנייה
אפשר להגיד שזאת סצנת-הקפסולה של "נחצ'ה", ששודר אתמול (ד', 21:00) ב- yes דוקו, סצנה שממנה אפשר ללמוד הרבה על המנגנונים שמפעילים את היימן, ועל אלה שלא. "נחצ'ה" לא בנוי סביב מסגרת עלילתית ברורה. אין בו גם נקודת מפנה או קתרזיס מהסוג שנהוג לצַפות לו גם בסרטים דוקומנטרים. הסרט מספק פשוט תמונת מצב, שעיקרה הפער בין האיש נחום היימן שאנחנו זוכים להכיר עכשיו, בסרט, ובין היוצר נחום היימן, שהכרנו ב-50 השנים האחרונות בעיקר דרך היצירה שלו, והתמונה הזאת מרתקת בפני עצמה.
זאת לא הפעם הראשונה שעולה כאן סוגיית הפער בין יוצר והיצירה שלו. זוכרים אחד, אריאל זילבר? זוכרים שמוליק קראוס? זוכרים יצחק לאור? המרחק שנפער בין היוצר שאחראי לעשרות יצירות שנטמעו ביסודות של התרבות הישראלית ובין נחום היימן שנגלה אלינו מהסרט הוא מהפנט, אבל זה רק בגלל שהתרגלנו לקטלג אנשים מסוימים במגירות מסוימות.
הפער הזה לא גורע מהערך של הלחנים של היימן, לא הופך אותם לפחות מרגשים, עדינים, יפים. הוא פשוט מציב מראה מול המורכבות שלנו כבני אדם ומזכיר לנו שהחיים הם לא שחור ולבן.
ענת גורן ("כל אנשי הקמפיין", "אדרנלין") החליטה לתעד את היימן אחרי שעשתה עליו כתבה ל"אנשים" והבינה שיש לה פה חומר לסרט שלם. היא היתה האדם הנכון במקום הנכון. היימן הוא סמל, מגדולי המלחינים של הזמר העברי. צריך אומץ ועמוד שדרה יציב כדי להביא אותו נטו אל המסך – איש לא קל, בוטה לעתים קרובות, על פניו נטול סנטימנטים למשפחה שלו, שרק דבר אחד מקודש בעיניו – היצירה שלו.
גורן מגיעה עם רזומה דוקומנטרי שמוכיח שיש לה קיבה חזקה מחד ורגישות לניואנסים מאידך. יותר מעניין בעיניה להביא את הדברים כמות שהם, מאשר לתחזק את הדימויים היפים שבנינו לעצמנו בראש, גם אם לפעמים זה אומר לנפץ כמה פרות קדושות על הדרך.
לפני שנה וחצי שודרה ב"אולפן שישי" כתבה על היימן, שתועד בביתו בבית-אריה ודיבר על הקשיים הכלכליים שהוא חווה. נדמה שמדובר בשני אנשים שונים – היימן של אולפן שישי הוא אמן מקשיש ופיוטי שקובל על מעמדו כיוצר לעת זקנה. היימן של גורן הוא אדם עסיסי וייצרי, אנוכי ולפעמים ילדותי. אדם שמנהל במשך שנה מערכת יחסים עם מעריצה בת 36 (שפגש מול המצלמות), נותר אדיש למצוקה הרגשית של הבת שלו, ומסמן את הצמתים והמפנים בחייו על פי הקריירה המוזיקלית שלו.
היימן האדם הוא שילוב – לפעמים מרענן לפעמים מזעזע – של גסות מצד אחד וחיוניות ותעוזה מצד שני. לא תמיד ברור מאיפה נבעו הלחנים המעודנים והנוגעים ללב שיצר, ו"נחצ'ה" משקף לא פעם את הסתירה הזאת. התוצאה היא חוויית צפייה אבסורדית בהיימן מברר באנינות האופיינית לו אם המטפלת המיועדת שלו "יודעת שהוא מנגב לעצמו את התחת", כשברקע פורצת לפתע חווה אלברשטיין באחד משירי ארץ ישראל היפה שהיימן הלחין.
היימן מחזיק את הסרט הזה בקלות, כי הוא טיפוס שחורג מכל תקן של פוליטיקלי-קורקטיות. הוא נוסע כה וכה בקלנועית שלו, כביכול אינו זקוק לאיש, אומר מה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, גם אם אנשים סביבו נעלבים. יש בזה קסם. לא בהכרח כזה שהייתם רוצים להיוולד אליו, אבל כן כזה שהייתם מסתקרנים לצפות בו בטלוויזיה.
