מעבדות לחירות - מכתב לנשים בלבד

אני כותבת באמצע הלילה, ברגע של משבר גדול ובתוכו גם תובנה. רגע של שחרור מעבדות לחירות. אחרי יום מעייף של ריצות אין סופיות בין הילדים בבקר לבית הספר, עבודה, כל הזמן ווצפים חשובים ומיותרים- עושים את אותו הצליל, סופר כי אין מה לאכול בבית, ארוחת ערב משפחתית וניסיון להיות אמא של כולם, רגע של חצי הרדמות מול הטלוויזיה, שוב מיילים שלא הספקתי, שוב נרדמתי על הספה והתעוררתי בשתיים בלילה, מבוהלת. הסתכלתי במראה וראיתי אישה עייפה ולא ממוקדת. ככה זה יהיה כל הזמן? הכנתי לי כוס תה וישבתי מול המחשב. נשמתי עמוק והתחלתי לכתוב.

המסע שלך מתחיל כאן, היכנסי לעמוד מאגמה צ'אלנג'

הי מאגמה! את שואלת - מאגמה עונה

איך מצאתי את עצמי במסע לקוסטה ריקה

החופש להיות את (צילום איה בו עזרי)

אני מסתכלת סביבי וזה מה שאני רואה. אלה החברות שלי, האחיות שלי. ככה אנחנו חיות את החיים. בלי נשימה. מתאפרות ברמזורים כדי להיות יפות כל הזמן. ועכשיו פסח, אז בנוסף לכל: גם ניקיונות, והערכות, המשפחה, והתכניות לחול המועד. חירות? בדיחה גרועה. החג הזה זה השעבוד הכי גדול. אין לי אוויר כבר עכשיו.

ואני? אני רוצה להיות נהדרת בהכל. משתפת פעולה עם התמהיל של להיות אישה, אמא, בת זוג, אשת קריירה. חייבת להצליח ונדמה לי שאני אוהבת את זה. הקצב מתאים לי ויש רווח במירוץ המטורף אבל פתאום, כשקמתי מהספה מבוהלת, והתבוננתי במראה, הבנתי שאני מפסידה משהו חשוב. שאיבדתי משהו בדרך. אולי את היכולת להשקיע באמת בדבר אחד מסוים, להיות במקום מסוים "נטו". אולי איבדתי את עצמי ואת הקשר עם ההווה. תמיד מתכננת קדימה, תמיד מנתחת מה היה. כל הזמן בנייד במקביל לעולם שאני נמצאת בו, נמצאת בכל מקום כל הזמן ואף פעם לא נמצאת באמת. שכחתי מה זה פשוט להיות. I don’t really like, I don’t really share.

החברה שנתנה לי תקווה

גם היא בחופש (צילום איה בו עזרי)

קמתי בבקר, ערב חג. מותשת אחרי לילה של כתיבה ומחשבות. ערב חג החירות ואני במירוץ של שעבוד. זה יום בלי אופק וקמתי בלי כוחות. אומרים, שאין אדם מוציא עצמו מבית האסורים. יעני- צריך מישהו שייתן לו יד ויוציא אותו מהמקום שהוא תקוע בו. אני אומרת בכנות שאלמלא השיחה עם שירה, החברה הכי טובה שלי עוד מכיתה ד', לא הייתי יוצאת מבית האסורים שלי. לא הייתי זוכה לאוויר, לתקווה.

לא בדיוק בטן גב אבל גם זה חופש (צילום איה בו עזרי)

דיברנו ערב החג. הרי לא יכול להיכנס פסח מבלי שנדבר. הנייד על ספיקר ואני תוך כדי קוצצת בצל. והיא, היא קוראת אותי כמו ספר פתוח.

- את נשמעת לי מוזרה.

- קוצצת בצל

- לא ממי שלי את נשמעת לי עייפה, היא אומרת. עייפה ומותשת.

- את לא יודעת עד כמה.

תגידי, היא שואלת, מה את עושה אחרי החג? ולפני שאני מספיקה לענות לה, היא עונה לי: את באה איתי למיונים של מאגמה. אני מה? לא שמעתי דרך הבצל. את באה איתי למסע של מאגמה. תשעה ימים של שקט ומלא בלאגן. אבל שלך. חג שמח, חברה שלי!

אני סוגרת את הטלפון, בוכה וצוחקת, נודדת עם המחשבות. לא יודעת לאן. משחררת לגמרי. לאן שנוסעים - אני באה. אסע בחיוך ואחזור בחיוך.

רוצה חופש? לך או לחברה שממש צריכה את זה? בואי למפגש הכרות לקראת מסע מאגמה צ'אלנג'