לאהוב ולא לשכוח: 3 סיפורי אהבה בצל השואה
הפולניה שסיכנה את כל מה שהיה לה כדי להציל את חבר הילדות; הסטודנט האוקראיני ששמר על אנטוניה והפרטיזן בן ה-17 שלעולם לא שכח את היהודיה שהציל. חסידי אומות עולם - הסיפורים שלא הכרתם
באש ובמים
סטניסלבה קצ'מרצ'יק ויעקב רוטמן היו חברי ילדות מפלוצק בפולין. לפני המלחמה, קצ'מרצ'יק עברה לוורשה ולאחר הכיבוש הצטלבו דרכיה מחדש עם רוטמן. מאחר ופלוצק היתה בשטחים שסופחו לגרמניה, הזמינה קצ'מרצ'יק את רוטמן לבוא ולהתגורר עמה בוורשה עד שימצא מקום לעצמו. רוטמן קיבל את ההצעה וכאשר הוקם הגטו בוורשה, עזרה לו קצ'מרצ'ק להישאר מחוץ לגטו.
היא השיגה עבורו מסמכים מזויפים על שם אחיה, ותחת שם המשפחה הזהה, יכול היה להתחזות לבעלה. במספר מקרים, קצ'מרצ'יק הצילה את רוטמן מידיהם של אנשי המשטרה הפולנית "הכחולה" שרדפו אחריו. קצ'מרצ'יק גם סייעה ליהודים נוספים שנמלטו לצד הארי של העיר. יום אחד, מכר שלה הביא את פלה שולץ ובתה בת ה-7 אל ביתה של קצ'מרצ'יק, וביקש שתעניק להם מקלט זמני. למרות העובדה שהן היו זרות ושמעולם לא נפגשו קודם לכן, קצ'מרצ'יק קיבלה אותן בחום. היא השיגה את תעודת הלידה של אחותה המנוחה מרשומות הכנסייה וכך היו לשולץ מסמכים נוצרים. היא גם ארגנה עבור שולץ ובתה מקום לשהות בו אצל מכרה שלה.
לאחר המלחמה סטניסלבה קצ'מרצ'יק נישאה ליעקב רוטמן. הם נשארו בוורשה ונולדה להם בת. ב-1987 עזבה סטניסלבה רוטמן את פולין והצטרפה אל בתה בוז'נה שעלתה לישראל שנתיים קודם לכן. ב-17 ביולי, 1989 הכיר יד ושם בסטניסלבה רוטמן-קצ'מרצ'ייק כחסידת אומות העולם, ובשנת 1995 החלה בתם של בני הזוג, בוז'נה רוטמן, לעבוד ביד ושם במחלקת חסידי אומות העולם, שם היא מנהלת את הדסק הפולני החוקר מקרי הצלה מארץ זו ומכין את המסמכים הנדרשים להכרה במצילים פולנים.
בחייהם ובמותם לא נפרדו
בשנת 1936 למדה אנטוניה גרובר באוניברסיטה בעיר לבוב, והתיידדה שם עם קבוצת סטודנטים אוקראינים, ביניהם נסטור סניאדאנקו. אנטוניה ונסטור שמרו על קשרי חברות גם אחרי כיבוש העיר לבוב ב-30 ביוני 1941. נסטור המשיך לבקר בבית משפחת גרובר, למרות האווירה העוינת ששררה בעיר כלפי היהודים. לאחר רצח אב המשפחה, שמעון גרובר, שמר נסטור על בני המשפחה מפני פורעים מקומיים. הוא העביר מידע ומזון לאנטוניה, לאמה בלנקה, לאחים יוסף ומרסל ואף לסבתא שהתגוררה בבית אחר. נסטור המשיך לבקר אותם ולדאוג לצורכיהם גם לאחר שעברו בני המשפחה לגטו בלבוב.
לאחר האקציה באוגוסט 1942 שבה נספו אלפי יהודים, נמלטה אנטוניה מהמפעל הגרמני שעבדה בו, והגיעה לדירתו של נסטור בבית דירות בשכונה פולנית מכובדת בלבוב. נסטור קיבל את אנטוניה בשמחה ושכנע את בת דודתו שגרה עמו בדירה לקבל את האורחת. חרף הסיכון שבדבר נשארה אנטוניה בדירתו של נסטור והסתתרה מאחורי מזנון גדול בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת. נסטור אף הסכים להסתיר בביתו זמנית עוד צעירה יהודיה, חברה של אנטוניה, ודאג למצוא עבורה מקום מסתור חלופי. בהמשך גילתה אנטוניה שנסטור, שעבד במשרד ממשלתי שעסק בחלוקת מזון, סיפק מזון גם למשפחה פולנית שהחביאה אצלה ילדה יהודיה.
ביולי 1944 שוחררה לבוב בידי הצבא האדום ובשנת 1945 נישאו נסטור ואנטוניה. כעבור שנה עזבו בני הזוג את אוקראינה הסובייטית בדרכם לארץ -ישראל. במחנה עקורים בגרמניה שינה נסטור את שמו ליוסף גרובר, ושם גם נולד בנם פרד. משפחת גרובר השתקעה לבסוף בקריית חיים. ב-1979 הלך יוסף גרובר לעולמו. ב-6 בנובמבר 2005, החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם, להעניק לנסטור סניאדאנקו- גרובר את התואר של חסיד אומות העולם. ב-18 ליולי 2005, הוענק אות חסיד אומות העולם לאנטוניה גרובר, שקיבלה את האות בשם בעלה שהצילה בזמן המלחמה.
במרץ 2012 נפטרה אנטוניה. לבקשתה, נקברה בבית הקברות הקתולי בחיפה לצידו של בעלה-המציל. בנה פרדי סיפר ל"יד ושם" שאמו אמרה לו לפני מותה: "הוא הלך אחרי בחיי כאשר עלה עמי לארץ ישראל, ואני הולכת אחריו במותי".
לעולם לא אשכח אותך, ארנה
איוואן (איוויצ'ה) וראנטיץ' נולד בוורבאס, יוגוסלביה בשנת 1927. בספטמבר 1943, לאחר שגרמניה השתלטה על איטליה ועל השטחים בשליטתה, הגיעו פרטיזנים יוגוסלבים לאי ראב שבים האדריאטי. הם שחררו את היהודים שנכלאו במחנה הריכוז שבאי, וסייעו להם להגיע לאזור בדרום יוגוסלביה שהיה תחת שליטתם.
חלק מהיהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים, בעוד הנשים, הילדים והחלשים שבהם שוכנו בכפרים, בעיקר בכפר טופוסקו שבדרום קרואטיה. רבים מתושבי הכפר היו קשורים ל"אוסטשה", מפלגת השלטון בקרואטיה, שהיתה אחראית על רצח רוב יהודי קרואטיה. תושבים אלה התעלמו ממצוקתם של היהודים, ואלה מבין התושבים שכן סייעו ליהודים, עשו זאת בשל הפחד מהפרטיזנים.
איוואן (איוויצ'ה) וראנטיץ' בן ה-17, סייע ליהודים למן הרגע שהגיעו לטופוסקו. וראנטיץ' התיידד עם מספר פליטים יהודים ומצא להם מקומות מחייה. במקרים רבים נשא איוויצ'ה על גבו ילדים וקשישים למקומות מסתור. בין הפליטים שהגיעו לטופוסקו הייתה ארנה מונטיליו, שבעלה נרצח במחנה יאסנובאץ', ועמה אחותה הקטנה, בתה הקטנה ואמה הקשישה. וראנטיץ' מצא להן מסתור.
בסוף 1943 הגיעו יחידות הצבא הגרמני לאזור והחלו קרבות בינן לבין הפרטיזנים היוגוסלבים. הפליטים היהודים נאלצו לברוח מהמקומות בהם התנהלו קרבות ולנדוד בין מקומות מסתור. וראנטיץ' נהג להזהיר את היהודים מהתקרבות הקרבות, מצא להם מקומות מסתור חדשים ואף ליווה אותם למקומות אלו ודאג לכל צורכיהם במסתור. באחד המקרים, כאשר פשטה שמועה שהגרמנים קרבים, נמלטו מספר יהודים בטעות לכיוון כוחות האוסטשה. וראנטיץ' חש אחריהם ולאחר שעתיים השיגם וכיוון אותם לכיוון הנכון.
בהסתירו את היהודים ובמעשיו למענם סיכן וראנטיץ' את חייו שוב ושוב. לאחר המלחמה שמר על קשר עם רבים מהיהודים שהציל, בהם ארנה מונטיליו, שבעלה נהרג במחנה יאסנובאץ, ושהיתה מטופלת בילדה קטנה. "לעולם לא הייתי יכולה לשרוד עם אמא קשישה וילדה קטנה בלי עזרתו", סיפרה ל"יד ושם" שנים רבות לאחר מכן. איוואן סיפר כי התאהב בארנה, אך אמהותיהם התנגדו לנישואין. מונטיליו עלתה לישראל, שם נישאה בשנית והולידה שני ילדים נוספים. עם זאת, היא המשיכה לשמור על קשר מכתבים רציף עם איוואן.
כעשרים שנה לאחר מכן, הגיע וראנטיץ' לישראל. באותו הזמן כבר לא חייתה ארנה עם בעלה השני. המפגש המחודש עם איוואן החיה את אהבתם, והשניים נישאו.
ב-1970 הכיר "יד ושם" באיוואן (איוויצ'ה) וראנטיץ' כחסיד אומות העולם. לוראנטיץ' הוענקה אזרחות כבוד של מדינת ישראל, ובשנת 1986 מונה לתפקיד יושב ראש ארגון חסידי אומות העולם המתגוררים בישראל.
כל הסיפורים פורסמו לראשונה באתר "יד ושם".
לפנייה לכתב/ת 
