השואה כמצב צבירה: יצירתו של אפלפלד

ראיון עם אפלפלד בחדר עבודתו

"בתחילת דרכו של אפלפלד, היה חסר ברפובליקה הספרותית סופר שכותב על השואה, לכן בעקבות סיפוריו המוקדמים שעסקו במישרין בשואה, היה נוח למערכת הספרותית לקבע אותו ככזה", מסביר יגאל שוורץ, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך ראשי של הוצאת "כנרת זמורה-ביתן דביר". שוורץ פרסם שלושה ספרי מחקר על יצירתו של אפלפלד: "מאמין בלי כנסייה: ארבע מסות על אהרן אפלפלד", "קינת היחיד ונצח השבט: אהרון אפלפלד - תמונת עולם" ו"אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד". הוא מדגיש כי כתיבתו המוקדמת של אפלפלד על השואה הייתה כתיבה עדינה, והיה נוח לאמץ אותו כמי שכותב על משהו שקשה לנו להתמודד איתו.

ספרו של אפלפלד לנוער בהשראת החיים ביערות

שוורץ מלווה את אפלפלד משנת 1982 וערך עשרים ושניים מספריו. את ספרו הראשון, "עשן" - משנת 1962, אפלפלד מסרב להוציא מחדש בגלל שהוא קיבע אותו במקום לא מדויק. "אנשים אמרו בעקבות הספר שאפלפלד כותב סיפורים יפים על השואה, על אנשים שיש להם טראומת חזרה, ושם זה נשאר. הוא עשה ניסיונות אחר כך לצאת מהמקום הזה ולהרחיב אותו, אבל לא שמו לב. אבל זה התחיל להפריע לקונצנזוס במקרים כמו של הספר 'מכוות האור' (1980), שהשורה התחתונה שלו היא שארץ ישראל היוותה למעשה עוד מחנה ריכוז עבור הפליטים".

אם כך, העיסוק בשואה פר-סה קשור ליצירתו המוקדמת בלבד?

"השואה שרודפת אנשים, זה ממד ששייך לספרות המוקדמת שלו. הוא לא זכר את משפחתו ורצה להתחבר למשהו אחרי השואה, והתחבר לשבט היהודי, להורים והסבים שלו. אחרי שאפלפלד יצא מהנישה הזאת, שהייתה נוחה לו ולהתקבלות שלו, מה שהוא עשה אחר כך פשוט לא התקבל. היציאה הזו לא עלתה בקנה אחד עם הסיפור הציוני. אם הסיפור הלאומי הוא סיפור יציאת מצרים, והמסע במדבר במשך ארבעים שנה זה סיפור המעבר, אז אצל אפלפלד סיפור המעבר זה העיקר - ולא ההגעה לארץ ישראל כגאולה.

"הוא דיבר על הנדידה. הוא כתב סיפורת של מהגרים וטען שישראל זו ארץ של מהגרים; טענה שעד אמצע שנות ה-80 נתפסה כחריפה מאוד נגד החברה הישראלית וכור ההיתוך. בהמשך כולם גילו פתאום שהם מהגרים, כמו במקרה של עמוס עוז ו'סיפור על אהבה וחושך'. אפלפלד תפס עצמו מההתחלה כמהגר וכתב מעמדה של מהגר".

מה מאפיין את יצירתו על השואה?

"הגאונות שלו היא בתבנית פשוטה שמעוררת שאלות: הוא אומר בעצם שמה שקרה היה צריך לקרות, כיוון שהיהודים איבדו את הקשר שלהם לשורשים והמקורות שלהם, ואם הגרמנים לא היו הורגים אותם, אז הם היו מתמוססים לבד. יש שלושה שלבים ליצירתו: התקופה של הפליטות והכתיבה על ההורים, התקופה האוסטרו-הונגרית, והכתיבה על הסבים באזור הקרפטים. רבים לא הבחינו בשינויים הללו, כי נתקעו בתקופה הראשונה של יצירתו. כשהוא מספר, למשל, על התקופה של הסבים שלו, הוא מתאר תקופה שליהדות לא היה סיכוי לשרוד כי היא איבדה את הקשר לשורשים שלה ולפולחנים שלה.

"אצל אפלפלד הגויים תמיד קרובים לטבע ולכן הם שורדים, והיהודים נהיים עירוניים ומאבדים את דרכם. לכל אחד שקורא סיפור שהתרחש ב-1938 ברור מה היה ההמשך, והפטנט אצלו עובד כמו גרזן. הסיפור מתרחש אחרי תהליך ההתפוררות ולפני השואה עצמה - זאת האירוניה הטרגית. מה שמעניין אותו זה לא הגרמנים, לא הגויים, אלא המצב היהודי במאה השנים האחרונות, בעיקר אלו שאימצו את אירופה כי לא היה להם לאום, והגיעו לשיאים של מודרניזם ועידון אבל איבדו את החיות הביולוגית שלהם".

על אף העמדות מרחיקות הלכת הללו, אפלפלד נחשב כסופר הכי חשוב בארץ שכותב על השואה.

"יותר מכך, הוא הסופר הכי חשוב בעולם שכותב על השואה. הוא מצליח בכל העולם כיוון שהוא אומר דברים שלנו לא נוח לשמוע, ואולי לאחרים מחוץ לישראל נוח מדי לשמוע, אבל חשוב להבהיר שקריאה בספריו לא תגרום, נניח, לגרמני לחשוב שזה מכפר על העוונות של הלאום שלו. בכל יצירתו קיימת האמביוולנטיות שמצד אחד הוא חושב שלא היה ליהודים סיכוי, ויחד עם זאת הוא מפחד מהקשר המהותי לשורשים כי זה מעלה את הפחד מהעמדה הפונדמנטליסטית של הנאצים שחזרו לשורשים שלהם".

בין הגטו ליערות

אפלפלד נולד בשנת 1932 בז'אדובה, על גבול רומניה. שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נרצחה אמו ברחוב, והוא ואביו גורשו אל הגטו, ומשם נשלחו למחנה עבודה. זמן קצר לאחר מכן הופרד מאביו, ברח מהמחנה ונדד ביערות. על תקופה זו למשל, כתב גם בספרו לקוראים צעירים, "ילדה שלא מן העולם הזה" (2013). הוא עלה לישראל בשנת 1946 במסגרת עליית הנוער, ושש שנים לאחר מכן החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים.

מתוך הסרט "פנסיון פראכט" המבוסס על ספרו

אפלפלד הוא אחד הסופרים הפוריים ביותר שכתבו בעברית, עם למעלה מארבעים ספרים, שזיכו אותו בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות יפה, פרס ברנר לספרות, פרס מדיסיס לסופר זר ופרס גרינזיין האיטלקי. הוא אף היה מועמד לפרס הבוקר הבינלאומי בשנת 2013. מבין ספריו שעובדו לקולנוע, כעת מופץ סרטה של תמר ירום "פנסיון פראכט", שהוא עיבוד לרומן "לילה ועוד לילה".

"אפלפלד יצר עולם שלם מלא כלום", טוען שוורץ. "לא היה לו כמעט זיכרון, בקושי של ההורים שלו. עבורו ככל שהוא כותב יש לו יותר מה לכתוב. הוא אמר פעם שמה שנשאר לו מילדותו זה רסיס של צל שממנו הוא בנה את כל הפרצוף. יצירתו היא ממלכה ענקית, כמו אצל מארקס, חצי אמיתית וחצי בדיונית".

ד"ר קציעה עלון, עמיתת פוסט דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון וחוקרת ספרות ותרבות מזרחית, חקרה רבות את יצירתו של אהרן אפלפלד. בספרה, שכתבה במשותף עם ד"ר יוחאי אופנהיימר, "אמנות הסימפטום", היא מנתחת את יצירתו של אפלפלד מזווית מקורית, שמנפצת אף היא את ההיצמדות לקטגוריית השואה אצל אפלפלד.

"ביקשתי לקרוא אותו באמצעות שלוש קריאות עכשוויות: פוסט-קולוניאלית, פוסט-מודרנית ופוליטית", היא מסבירה. "בהקשר של הקריאה הפוליטית, ניתן לראות איך בזכות קורפוס היצירה הענק שלו הוא פורש מחקר מעמיק מאוד לגבי האופן שבו מושרש דיכוי בנפש של מדוכאים. היהודים לפני השואה היו קבוצה שנרדפה, ושלל האסטרטגיות הנפשיות שהשתמשו בהם כדי לדכא מופיעות בספריו של אפלפלד, כל פעם אסטרטגיה אחרת שמובלטת אצל המדוכאים בכיוון שונה. בדקתי למשל את הנושא של פעולות הדיבור בספריו - כלומר, הדיבור שהוא בגדר מעש, וגיליתי שהדיבור של ההבטחה ושל הסליחה הם מוטיב מפתח אצלו, כיוון שהוא מראה כיצד הן נשברות באלפי צורות ודרכים, וזו למעשה פעולת דיבור שבורה אצל המדכא (הגויים האנטישמיים) והמדוכאים".

יצירתו יכולה להיקרא כספרות של קבוצות מדוכאים באשר הן?

"בהחלט. התובנות שמעלה אפלפלד בהקשר של היהודים, תואמים ככל הנראה כל קבוצה שנמצאת בקונפליקט. הוא בעצמו אמר לי שאפרו-אמריקנים מזדהים עם הספרות שלו, ואני סבורה כי קיים קשר עמוק בין הספרות שלו לספרות המזרחית כיום - יחסים בין אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים, אבל רק עכשיו השיח בשל מספיק לראות את החיבור בין השיח המזרחי לשיח השואה".

"ליש". אומץ כמי שכותב על הדברים הקשים

עלון כתבה על אפלפלד בעבודת הדוקטורט שלה ומציינת שהמהלך הראשון שעשתה הוא לצאת מהמונח שואה, כיוון שהבחינה היא של קבוצה שנמצאת בדיכוי אתנו-דתי, דבר שמתחבר מיד לשיח הפוסט-קולוניאלי. "אפלפלד כתב באובססיביות, ויש משהו אינטנסיבי מאוד ביצירתו", היא מוסיפה. "לכן כבר בשנות ה-80 הוא שם דגש על הנושא של החיקוי, שעליו דיבר פרנץ פאנון בהקשר של יחסי דיכוי של אפרו-אמריקנים: כיצד המדוכא מחקה את המדכא, ונוצרים מתוך כך עיוותים רבים. אפלפלד כתב על כך בהקשר של יחסים בין יהודים בספרים, וניתן לראות זאת משפטים כדוגמת 'הכל נדמה ללוויה נוצרית שהשתבשה'.

"הכל נראה ללעג - ההתבוללות המודעת והלוא מודעת. בהצגת הדברים הללו, אפלפלד הקדים את זמנו. הוא עוסק בהפנמת הדיכוי, כיצד היהודים מפנימים את מה שאומרים עליהם הגווים האנטישמים, ולעתים הוא כלל לא נזקק לדמויות של נוצרים. בספרים כמו 'ליש' יש רק דמויות של יהודים, ואפלפלד בוחן מה קורה במערכות ההלו, את ההפנמה שלהם את הדימוי שהנוצרים הדביקו עליהם כרוצחים - רוצחי ישו - עד שהם בסוף הופכים לרוצחים.

"צריך להבין שבסופו של דבר כולנו באים מאיזשהו מקום של הפנמת דיכוי, של שיח קורבני, שאתה גם מדכא וגם מדוכא. אפלפלד הבין זאת, והביט על כך נכוחה ובצורה מרתקת. בגלל שהוא כתב כל כך הרבה ספרים, מכלל יצירתו מתקבל מבט מקיף על האופנים שבהם דיכוי מתחתר בנפש אנושית, ובאישיות שמופשטת מכל הסממנים שלה. לכן גם כשאין זכר לשואה בספר שכתב, הוא עדיין תופס משהו עמוק בהוויה היהודית, הגלותית, שנתונה תחת דיכוי, וזה משהו אוניברסאלי שלא תקף רק ליהודים".

יש נושא נוסף שאינו מובלט ביצירתו, בגלל הצמצום שלו כסופר שואה?

"אתן דוגמה אחת: הנושא התיאולוגי-נוצרי, דמותו של ישו הנוצרי בספריו, למשל. לדעתו ישו האמיתי הוא היהודים הסובלים הנצחיים. הניכוס של הנצרות את ישו מעסיק אותו, וזה נמצא בשכבה הקרקעית של ספריו, ואני סבורה שהקהל בעולם מרגיש את הדיאלוג האינטנסיבי עם הנצרות. בגלל שישראלים פחות מתמצאים בנצרות זה פחות מעניין אותנו,

אבל אפשר לראות שהשם ישו מופיע בספריו וכך גם תחנות הייסורים שלו, המשפחה הקדושה, מריה ויחסה עם ישו, ועוד. זהו נושא שהוחמץ בקריאה הישראלית".

שוורץ מספר על אפלפלד שהוא איש קפדן שהמוזיקה של הכתיבה חשובה לו מאוד. "יש לו פואטיקה של צמצום, הוא זורק כל דבר שהוא בגדר עודפות. ברמה האישית היה לי נוח להיכנס לעבר של המשפחה שלי דרכו, והוא נהיה לאחד האנשים המשמעותיים בחיים שלי. מעט אנשים רואים את דברים מהמקום שהוא רואה אותם. רבים מאלו שסיפרו על השואה לא התרוממו מעבר לעדות, ואפלפלד כותב פרוזה גדולה בכל קנה מידה".

מכאן שהקיטלוג שלו כסופר שואה בעייתי מאוד.