במקום נקמה, השכול מוביל לפיוס: "לפעול כדי שלא יהיו עוד אמהות שכולות משני הצדדים"

איריס שגב מראש פינה מתארת את בנה נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כבחור יפה תואר, מלא חיים וצוחק, עם חיוך שלא יורד מהפנים. ג'יהאד א-סר'ייר מהכפר אידנא הסמוך לחברון אומר על בנו עלאא, שנהרג בכפרו מירי חיילי צה"ל במהלך מבצע צוק איתן: "הוא הלב שלי". הנטייה הטבעית של המביט מהצד עשויה להיות כעס נטול אפשרות של סליחה ואולי גם מחשבות על נקמה, אבל כאבם של שני ההורים השכולים, האחת יהודייה-ישראלית והשני פלסטיני, הביא אותם דווקא לפיוס עם הצד השני. השניים חברים בחוג ההורים "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", שכל חבריו איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך.

פורום המשפחות השכולות וארגון "לוחמים לשלום" יערוך בערב בגני התערוכה בתל אביב - זו השנה העשירית - את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני. שיתוף הפעולה בין הארגונים אינו מקרי. תנועת "לוחמים לשלום", שהוקמה ב-2005, היא קבוצה של ישראלים ופלסטינים שלקחו חלק פעיל במעגל האלימות וכיום פועלים למען שלום ודו-קיום. הטקס הפך עם השנים לאלטרנטיבה שמאתגרת את תפיסת השכול הן בציבור הישראלי והן בזה הפלסטיני.

"טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא יוזמה של אב שכול, בומה ענבר", מסביר אבנר וישניצר, ממייסדי "לוחמים לשלום", ששכל את בנו יותם, לוחם גולני, בלבנון ב-1995. "כוונתו הייתה לאפשר למשפחות שכולות לציין את יום הזיכרון תוך הדגשת מסר של פיוס ופעולה למניעת שכול נוסף. הכאב הזה אינו זר לנו. רבים מאיתנו שירתו בתפקידים קרביים, חלקנו איבדנו קרובי משפחה וחברים. אולם עלינו לזכור ולהזכיר שמלחמה איננה גזרת גורל אלא בחירה אישית. דווקא ביום הקשה הזה אנחנו קוראים לשני הצדדים להכיר בכאב ובתקווה של אלה החיים מעברה השני של הגדר ולנסות למנוע את המלחמה הבאה".

איריס שגב ב"מצפה נמרוד"(צילום: אביהו שפירא)

(צילום: אביהו שפירא)

נמרוד שגב, שגויס בצו 8, נהרג בט"ו באב במלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן 28. הטנק שבו הוא שימש כטען חיפה על טרקטורים שסללו ציר תנועה חדש בכפר עייתה א-שעב בדרום לבנון. הוא נפגע ממטען צד וספג מיד לאחר מכן טיל נ"ט של חיזבאללה. פיצוץ הטיל הרג את כל ארבעת אנשי הצוות.

איריס מספרת את סיפור בנה ואת סיפור פעולתה לפיוס בעודה יושבת ב"מצפה נמרוד", מפעל ההנצחה שהקים בעלה חזי לפני חמש שנים בנקודה הכי גבוהה בראש פינה, המושבה שבה נמרוד נולד וגדל כדור חמישי. במצפה מבקרת איריס לעתים נדירות בלבד משום שהיא מרגישה שזהו מפעל הנצחה שבו היא לא יכלה לקחת חלק, "כי זה לדעת שנמרוד מת, להבין ולקבל את זה". יש בו עץ תאנה בן יותר מ-100 שנה, שהיה מעין "זולה" של נמרוד כילד, ואליו היה בא כדי להיעלם. יש שם ספסלים, גינות ומרפסת גדולה. רואים משם את כל הנוף מהחרמון ועד הרי הגלעד, ובמהלך השנה שעברה הגיעו לשם 75 אלף איש.

נמרוד היה נשוי לאיריס הקטנה, שנקראת כך משום שאמו היא איריס הגדולה. בנו עומר, שהיה בן שנתיים וחצי כשנמרוד נהרג, יהיה עוד מעט בן 12. נמרוד, שעסק בתחום המחשבים כמה שנים, עבד בחברת מיקרוסופט בתפקיד בכיר, וגם בצבא היה בתהליך של מעבר ליחידת המחשבים. "כשהגיע למילואים בתשעה באב, המג"ד בגדוד שריון 275 אמר לו שהוא כבר לא נמצא בכוח האדם של היחידה שאליה הוא נקרא ושהוא יכול לחזור הביתה", נזכרת איריס, "אבל נמרוד אמר לו: 'קיבלתי צו 8, גייסו אותי ואני פה. אני לא מתכוון ללכת לשום מקום אחר'".

כשהגיע נמרוד לשטחי הכינוס היו צריכים החיילים לזווד את הטנקים, וליחידתו של נמרוד היו חסרים מים. נמרוד התקשר לאביו, חזי, וביקש ממנו שידאג להם למים. האב קנה שישיות מים וביקש מנמרוד לשמור על כמות בטנק כדי שלא יחסר לו, "אבל נמרוד פיזר את המים לכל החברים ובסוף היום החיילים התייבשו", אומרת איריס. "התייבשותו של נמרוד הייתה חמורה במיוחד. הוא הגיע הביתה עם הרכב של מיקרוסופט ומשם לקחנו אותו למיון.

"במהלך הטיפול אמר נמרוד לחזי שהוא לא רואה את עצמו יוצא חי מהמשימה הזו. הוא תיאר את הצורה שבה ימות. הוא אמר שברור שאם יעלה על מטען צד הוא גם יחטוף טיל כי הטנק לא יוכל לזוז ויהפוך למטרה ברורה. חזי אמר לו 'אם זה מה שאתה מרגיש, תברח, תסגור את הטלפון ואל תחזור למילואים'. נמרוד ענה לו: 'לא ככה חינכת אותי'. הוא גם אמר שאם נקבל ארון, הוא לא יהיה בו, אלא יהיו שלושה שקי חול כדי ליצור משקל. אבל הוא לא יהיה שם, כי כלום לא יישאר ממנו".

הנבואה האיומה של נמרוד התגשמה והוא הותיר אחריו את הוריו ואת אחיו אהוד שגב, מנטליסט ידוע. כחצי שנה לאחר מותו הגיעו אל בני המשפחה קצינים והודיעו להם שחלקי גוף של נמרוד נמצאו במכון הפתולוגי ושיידעו שעליהם לערוך קבורה נוספת. "זה נורא. זה סיוט מזעזע", אומרת אמו.

הסתכלות חדשה ואנושית על הצד השני

איריס שגב חברה לפורום המשפחות השכולות לפני ארבע שנים, "כשלא מצאתי שום משמעות, לא לחיי ולא למוות של נמרוד", וזאת לאחר שצפתה בסרט טלוויזיה שטלטל אותה. זה היה הסרט "לב מג'נין", על איסמעיל חטיב, שבנו בן ה-12 אחמד נורה מאש צה"ל, ובבית החולים החליט האב לתרום את איבריו. בסרט פוגש האב את שלוש המשפחות שילדיהן קיבלו את איברי הבן – משפחה חרדית מירושלים, משפחה בדואית מהנגב ומשפה דרוזית מפקיעין.

"הסרט פתח לי הסתכלות חדשה ואנושית על הצד השני", אומרת איריס. "רציתי בעיקר להודות לחטיב על מה שעשה ועל תחושת השליחות וההבנה שקיבלתי, שמה שאני צריכה לעשות הוא לא לשבת לבכות על בני, אלא לעשות משהו כדי שלא יהיו עוד אימהות שכולות כמונו, משני הצדדים, ולא יהיו עוד ילדים שיילכו לצבא וימותו או ילדים שייהרגו בצד השני. כשניסיתי להעביר לחטיב את מכתבי הגעתי לפורום המשפחות השכולות. מיד ידעתי שאני רוצה להיות חברה בפורום הזה".

במסגרת הפורום מעורבת איריס בפרויקט המפגיש נשים ישראליות עם נשים פלסטיניות – כולן איבדו ילדים בסכסוך. בנוסף היא מגיעה לבתי ספר ומרכזים קהילתיים לקיום דיאלוג בין נציגים ישראליים לנציגים פלסטיניים שמדברים כל אחד על אבלו, תוך העברת מסר של פיוס.

- כיצד קורה ששכול מביא דווקא לרצון לפיוס?

"נמרוד מת ולא יכולתי לקבל את זה. זה לא היה הגיוני. זה לא יכול היה לעבור את סף ההבנה שלי. הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות הוא שלא ילכו עוד אנשים וייהרגו. לא ייתכן שעוד אימהות ישלחו את ילדיהן לצבא ויחשבו שזה לא יקרה להן. גדלתי במדינה וספגתי את האווירה שאנחנו חיים על חרבנו ושלא תהיה לנו מדינה אם לא נילחם. אבל אני לא רוצה שבני יגן עליי. אני רוצה להגן על בני. הכי חשוב היה לי לעשות מה שביכולתי כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר ושיהיה שלום. הפלסטינים מגיעים לפעילויות בבתי הספר ואנחנו מספרים את הסיפור מהצד האישי והאנושי, והם החברים שלי".

ג'יהאד א-סר'ייר. למטה: בנו עלאא(צילום: ליהי אבידן)

צילום: : נמר א-סר'ייר(צילום: נמר א-סר'ייר)

מתוך טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני(צילום: חי אשכנזי)

(צילום: חי אשכנזי)

ג'יהאד אחמד א-סר'ייר מהכפר אידנא בגדה המערבית, סמוך לחברון, איבד את בנו עלאא ביולי 2014. הוא מת תשעה ימים לאחר שנורה מכדורים חיים שירו לעברו חיילי צה"ל. היום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ומתפלל לסיום הסכסוך.

עלאא היה בן 21 כשמת. "הוא עבד אז בכפר", מספר ג'יהאד, "וחודש הרמדאן צוין באותם ימים. באותו היום חזר הביתה, ולאחר 19:00 מותר היה שוב לאכול לאחר הצום. לפי המנהג לא הולכים לישון, אלא אוכלים בסעודה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. באותו הערב הזמנתי את אחי. לקראת חצות, לאחר שאכלנו, עלאא אמר שהוא הולך לבקר את סבו, שגר כ-200 מטר מביתנו. הוא יצא עם דודו ולא היו שם בעיות, היה שקט. אם הייתה בעיה חס וחלילה לא הייתי אומר לבני שזה בסדר לצאת. לא ידענו שיש שם חיילים. יש עצים גדולים באמצע הכביש. אחי סיפר ששמע מישהו אומר להם 'בואו לפה'. אלה היו חיילים. הייתה מלחמה בעזה, אבל בכפר שלנו לא היה דבר. אני לא יודע למה חשדו בהם".

עלאא נורה מאש החיילים. "אחי סיפר ששמע שתי יריות", אומר ג'יהאד. "אחת היריות פגעה בבני, הוא קיבל כדור שריסק את בטנו. הילד נפל על האדמה". הוא הובהל לבית חולים בחברון, שם שהה כתשעה ימים, וב-29 ביולי מת.

עד התקרית נהג ג'יהאד לצאת לעבוד בישראל בבנייה ושיפוצים, "אבל ארבעה-חמישה חודשים לאחר מותו של בני נאסר עליי לצאת. לקחו לי את האישור וכתבו עליו 'מנוע שב"כ'. אין לי עבודה. הרגו את הילד שלנו ואת כולנו בבית. עכשיו אני יושב בבית. כל חיי עבדתי בישראל ויש לי שם חברים".

לאחר האסון חבר ג'יהאד לפורום המשפחות השכולות. "עוד לפני האסון היו לי חברים ישראלים ואנחנו בקשר טלפוני עכשיו", הוא אומר. "אנחנו לא רוצים דם. פנינו מועדות לשלום וזה רצוננו. אמרתי 'בעזרת השם, שבני יהיה האחרון'. כל לילה, מאז ועד היום, אני מרגיש כאילו זה רק עכשיו קרה. אני עדיין חי את הרגע הזה, אבל מתפלל לאלוהים שיפסיק את המריבה הזו וישמור על הילדים שלנו ושלכם".

ג'יהאד קיבל שיחת טלפון מאוסמה אבו עייש, אחד החברים בצד הפלסטיני של הפורום, והוא הזמין אותו אליו לבית לחם, ודרכו נוצר הקשר לפורום. "כשהצטרפתי לפורום", הוא נזכר, "הלכנו וישבנו עם כמה נציגים יהודים. כולם שכלו קרובי משפחה. אמרתי 'אם יהיה שלום ויש עתיד, אני בא'. החלפנו מספרי טלפון ומאז אנחנו בקשר".

- לא היה טבעי יותר לחפש נקמה?

"חס וחלילה. האיסלאם לא מכוון לשם. אני רק הייתי רוצה שמי שעשה את זה לבני יובא לצדק. בפורום יושבים כולם ביחד ומדברים. כל אחד מבין את השני. לכל אחד היה בן משפחה שאותו הוא איבד בסכסוך".

לפי רישום של "בצלם", עלאא נורה מירי כדורים חיים של חיילים בבטנו במהלך הפגנה נגד פעולות הצבא ב"צוק איתן", לאחר שירה זיקוקים לעבר החיילים. מבדיקה עולה כי סדר האירועים שהובילו לפציעתו ולמותו של עלאא עדיין נמצאים בבירור. לדברי אביו, בנו לא זרק זיקוקים או אבנים לעבר החיילים, ולטענתו, ביום שבו נורה לא התקיימה תהלוכה בכפר. הוא גם אומר: "גם אם זה היה נכון, והוא זרק זיקוקים, איך חיילים מרשים לעצמם לירות באנשים שלא סיכנו את חייהם?"