"גל נלחם למען המולדת עד הסוף המר". האהובה נפרדת
אלמוג חיטלמן יודעת שגל בסון, בן זוגה והאיש הכי מדהים שהכירה, לא יזכה לקרוא את המכתב הזה, אבל חשוב לה שכולכם תדעו ותשמעו עליו, כדי שאולי כך נצליח ביחד לשמור את גל קרוב
קשה לי לכתוב לגל, אולי כי בראש אני יודעת שהוא כבר לא יקרא את זה. קשה לי גם לכתוב על גל ולהפוך את הכאב שלי לכל כך פומבי, חשוף לכולם. אבל אעשה זאת בכל זאת. מישהו פעם אמר לי "בן אדם לא מת עד שכל האנשים שהכירו אותו מתו גם", והמשפט הזה נחרט בראשי. מאז החלטתי שאני מדברת עליו ומספרת על מי שהיה מתוך הרצון להכיר אותו לכמה שיותר אנשים, כדי שגם הם יוכלו לספר עליו לאחרים, ואולי ככה נצליח לשמור את גל קרוב.
מדהים, גל היה הכי מדהים. ולא, אני לא אומרת את זה כי הוא הבן זוג שלי, ולא כי הוא מלח הארץ, כולם היו כאלה. רק כי הוא מדהים, הכי מדהים. אהבתו לארץ, למדינה ולסובבים אותו, היא הערך שהנחה אותו בכל צעד בחייו. גל אהב את הארץ ובכל הזדמנות שרק ניתנה לו היה יוצא לטייל. גם לפני הגיוס, כשכולנו רצינו להיזרק בחו״ל, גל החליט לטייל ב'שביל ישראל' ויצא יחד עם חברים לטייל בחלקו הצפוני של הארץ. אני זוכרת את ההתרגשות בקול שלו כשסיפר לי על האנשים שפגש בטיול, על מלאכי הדרך שאירחו אותם וכמה אהב את הנופים שראה.
בכל הזדמנות שהייתה היינו נוסעים לטייל, וזה ממש לא פשוט לגרום לחייל במסלול הכשרת לוחם לקום מוקדם בשבתות שהוא בבית. גל היה קם עוד לפני, מוכן עם הפק"ל קפה ורק מחכה שנצא כבר לדרך. הרצון לשרת "הכי קרבי שאפשר" כמו שהיה אומר, בשביל האדמה הזו, היה קו מנחה בדרך שסלל. עוד כשהיינו בתיכון ולא הבנו מה זה צבא, גל כבר התעניין בצבא, וכבר מכיתה י' הוא היה יוצא לרוץ ולזחול בארבע בבוקר כדי להגיע מוכן, כי הוא יהיה קרבי, "הכי קרבי שאפשר".
גל התגייס להנדסה קרבית, ומשם יצא לגיבוש והגיע לסיירת יהל״ם. המסלול ביחידה נמשך שנה וארבעה חודשים במהלכם נפצע פעמיים. הפציעות הקשו עליו בשגרת המסלול, וידעתי שכואב לו מאוד. שתי הפציעות האלה היו חמורות מספיק בשביל שלא יוכל להמשיך בתפקיד לוחמה. אך גל לא וויתר ונלחם כדי להישאר. היה לו משפט קבוע שהיה אומר לי הרבה: "מי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף אוויר פסגות". לבסוף, עם כל הקושי הפיזי מהפציעות שסחב והקושי המנטאלי, גל סיים מסלול.
הוא לא ויתר, גם בימים שאני כבר נשברתי בשבילו, הוא תמיד נתן 200 אחוז מעצמו. גל האמין בדרך שלו ועד הרגע האחרון נלחם למען המולדת, למען האדמה הזו. הנחישות הבלתי מוסברת הזו, היתה גם זו שלימדה אותי שהכל בראש. אם הצבת לך מטרה שבה אתה מאמין בכל ליבך, לא משנה כמה מכשולים תפגוש בדרך – אתה תצליח לעבור את כולם.
את סיכת סוף המסלול, הוא כבר לא זכה לקבל. גל נהרג במבצע 'צוק איתן' כשהוא רק בן 20. ואם לא הכרתם את גל באופן אישי אז תדעו שהפסדתם. הפסדתם את הבן האדם הכי טוב שיכולתם להכיר, זה עם הלב הכי רחב והחיוך הכי אמיתי. זה ששם את האחר תמיד לפני עצמו. זה שמתוך אהבה ללא תנאים למדינה ובעיקר לאנשים שבה, נלחם כדי להיות קרבי. זה שגם במעט הזמן שהיה לו בבית, היה הולך להתנדב. זה שתמיד נתן מעצמו.
אני אוסיף משפט שפעם גל כתב לי, משפט שהפך מבחינתי למסר שלו אלינו: "קחי הכול בחיוך, אל תשכחי להראות מי את גם ברגעי משבר וחרדה, ותזכרי שחזק הוא מי שרואה את האור ברגעי חולשה. תאמיני בעצמך, תאמיני בדרך שלך ומכאן השמיים הם הגבול".
לפנייה לכתב/ת 
