ויתרה על קלף קוסובו? משחק הפוקר הסרבי
בשנת 2008 הכריזה קוסובו באופן חד-צדדי על עצמאותה והתנתקה מסרביה. בלגרד התנגדה בתוקף לצעד, אך על רקע האפשרות שתצטרף לאיחוד האירופי נראה שבפועל היא ויתרה על קוסובו, אבל מסרבת להודות בכך בפומבי
לפני 16 שנים, כשפרצה מלחמת האזרחים בקוסובו, שהייתה אז פרובינציה סרבית, התערבה הברית הצבאית הצפון אטלנטית (נאט"ו) במלחמה כדי להגן על בני המיעוט האלבני מפני דיכוי וטיהור אתני. לאחר 78 ימים של קמפיין הפצצות אוויריות, יצאו כוחות הביטחון היוגוסלביים והסרביים מקוסובו והקהילה הבינלאומית תפסה את מקומם, ובאמצעות כוחות או"ם ונאט"ו ניהלה את הממשל האזרחי (UNMIK) והצבאי (KFOR) של הפרובינציה.
מגלים עולם - מאמרים אחרונים:
הניכור האמריקני מוביל לרנסנס ישראלי-סיני
/ ד"ר יורם עברון
איראן, פחד ונבואות שמגשימות את עצמן
/ פיליפ בוליה-ברוסארד
- עין לציון צופיה. טורקיה זוכרת אסונות יהודיים / פרופ' אומוט אוזר
- עט למתוח ביקורת. השתקת מאיירים לא תעזור
/ אילן דנז'ו
באוקטובר 2000 הודח סלובודן מילושוביץ' משלטונו העריצי ברפובליקה של יוגוסלביה (סרביה ומונטנגרו) ובדומה למדינות פוסט-קומוניסטיות רבות באירופה שלאחר המלחמה הקרה, גם ארצו החלה במעבר לדמוקרטיה. מאז עברה סרביה רפורמות רבות, ועדיין קוסובו נותרה בעיה בלתי פתורה וטרם נמצא פתרון מוסכם בנוגע לסטטוס המדיני שלה.
אחד הסכסוכים הארוכים באירופה
דיאלוג זה הוביל לסיכום "הסכם העקרונות הראשון לממשול הנומרליזציה ביחסים" שנחתם בין סרביה לבין קוסובו באפריל 2013. ההסכם, הידוע גם בשם "הסכם בריסל", הבטיח את האינטגרציה של ארבעת המחוזות הגדולים ביותר בצפון קוסובו שיש בהם רוב סרבי (זווכאן, לפוסאביץ, זובין פוטוק, וקוסבקה מיטרוביצה) למוסדות הקוסובריים, כמו גם להקמת איחוד מוניציפלי של המחוזות הסרביים.
אף על פי שהוא צנוע יחסית בהיקפו, תויג ההסכם באופן מיידי כ"היסטורי", בעיקר בשל הפוטנציאל הסמלי הגלום בו לנטרל את אחד מהסכסוכים המתמשכים ביותר ביבשת אירופה. במסגרת ההסכם הסכימה סרביה, לראשונה מאז 1999, לפרק באופן הדרגתי את מבני השליטה שעוד נותרו לה בצפון קוסובו ולוותר על השליטה בבירת קוסובו, פרישטינה. עם זאת, גורמים רשמיים בסרביה ממשיכים להתעקש שלעולם ובשום מחיר הם לא יכירו בקוסובו.
כך שבפועל נראה שסרביה מוותרת על קוסובו, אך מסרבת להודות בכך; השליטה שלה בקוסובו נותרה ברמה ההצהרתית והווירטואלית בלבד. הפער בין הממד הפרקטי לבין הממד הווירטואלי יוצר מדיניות שנראית לא עקבית, ולמען האמת גם לא ממש רציונלית. מדוע החליטה סרביה לאמץ מדיניות פייסנית ולהפסיק את השליטה בקוסובו ועם זאת ממשיכה להתעקש שלעולם לא תכיר בעצמאותה? האם יכול להיות שלמרות העובדה שמרבית המדינות החברות באו"ם, כולל רוב שכנותיה של קוסובו ו-23 מתוך 28 חברות האיחוד האירופי, הכירו בקוסובו, עדיין מאמינים הסרבים שניתן להפוך את התהליך על פיו?
לא ניתן להבין את הנכונות בפועל של סרביה לוותר על תביעותיה הטריטוריאליות בקוסובו מבלי לקחת בחשבון את הכוח הטרנספורמטיבי של האיחוד האירופי. מאז שנת 2000, תהליכי הדמוקרטיזציה של סרביה שזורים באופן בלתי ניתן לניתוק מתהליך האירופיזציה של סרביה, שמגולם באימוץ הדרגתי של הנורמות של האיחוד האירופי, ובפיקוח ההדוק של הנציבות האירופית על דרכי הפעולה ומדיניות סרביה, למשל דרך דו"חות התקדמות שנתיים.
קונספירציה אסטרטגית מתוחכמת?
סביר להניח כי הרפורמות העמוקות ביותר שהושגו על ידי ממשלת סרביה לא היו כלל מתאפשרות בהיעדר מדיניות ההתניה של האיחוד האירופי. רק לאחרונה, ממש לאחר חתימתו הסופית של "הסכם בריסל" ולאור מדיניותה הפייסנית של סרביה כלפי קוסובו, המליצה הנציבות האירופית לפתוח במשא ומתן לקראת הצטרפותה של סרביה לאיחוד. מעבר לכך, כל התקדמות במסלולה של סרביה לקראת הצטרפות לאיחוד האירופי מותנית במוכנותה של בלגרד לנרמל באופן הדרגתי את יחסיה עם קוסובו; תהליך שילווה וינוטר מקרוב על ידי האיחוד האירופי והמדינות החברות בו.
עדיין, לצד ההתקדמות המעשית, ממשלת סרביה וגורמים מכל רחבי הקשת הפוליטית הסרבית ממשיכים להביע תביעות וירטואליות בנוגע לריבונות קוסבו, וחוזרים באופן כמעט טקסי על המנטרה לפיה בלגרד לעולם לא תכיר בפרישה של קוסובו. האם סרביה משחקת פוקר עם המערב ובעצם מנסה למקסם את המחיר שהיא תשיג מהכרה בעצמאותה של קוסובו? אם אכן מדובר באופן מודע בתוכנית פוקר פוליטית של האליטות בסרביה, מדובר כנראה בקונספירציה אסטרטגית מתוחכמת, חוצת מפלגות והסודית ביותר שהתוותה אי פעם בפוליטיקה הסרבית.
הפוליטיקה הסרבית, בדומה לזו הישראלית, ידועה דווקא בשסעים רבים, בעריקות פוליטיות, בקשיי הישרדות ובקושי מובנה לשמור סודות. נראה כי ישנם טעמים אחרים למדיניות המתמשכת של "אי הכרה נצחית".
קוסובו לסרביה - כמו ירושלים ליהודים
לפחות מאז המאה ה-19, קוסובו - המקום שבו התרחש בשנת 1389 הקרב המיתי שבו הפסידו הסרבים לכוחות העותמאנים - הובנתה בתודעה הלאומית הסרבית כערש לידתה של המדינה הסרבית. חשיבותה של קוסובו לסרביה מושווית לעתים קרובות לתפקיד המרכזי שתופסת ירושלים עבור היהודים והציונות, כמרחב הקדוש ביותר.
הוויתור בפועל על השליטה בטריטוריה הזו נתפס כמחיר כואב אבל בלתי נמנע שעתיד להביא לסרביה רווחים פוליטיים וכלכליים משמעותיים דרך תהליך האינטגרציה האירופי. לעומת זאת, הדרישה להכיר בקוסובו באופן רשמי נתפסת כהשפלה לאומית בלתי מקובלת וכהתכחשות לעבר.
נשיאה לשעבר של סרביה, בוריס טאדיץ', הגדיר זאת בפשטות "סרביה לא יכולה להתקיים באופן עצמאי מקוסובו, משום שקוסובו היא אחד ממרכיבי המפתח בזהות של סרביה".
במילים אחרות, סרביה התחייבה שלא להכיר לעולם בקוסובו והתחייבות זו משמרת את מה שמכונה בספרות כביטחון אונטולוגי, כצורך הבסיסי לשמר ולהבטיח את הסדר החברתי וההמשכיות הזהותית לאורך ההיסטוריה. מדיניות "האי הכרה הנצחית" היא על כן צורה של מה שמכנה יורי לוטמן "תקשורת אוטומטית" המוכוונת לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים, ומטרתה לשמר את הזהות העצמית של הישות הסרבית.
באופן פרדוקסלי, נראה שסרביה יכולה לשרוד אם תתנתק מהטריטוריה של קוסובו, אבל לא אם תתנתק מהסיפור של קוסובו, המרכזי כל כך בהווייתה ההיסטורית והעתידית ובתפיסתה את מעמדה בין שאר אומות העולם. עכשיו יש להמתין ולראות כמה זמן תוכל סרביה להמשיך גם לוותר על הטריטוריה ובמקביל גם להחזיק בשיח האי הכרה הנצחית. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית על דיסוננס קוגניטיבי מציעים שהכחשה יכולה להיות אמצעי התחמקות יעיל, אך רק באופן זמני. בסופו של דבר סרביה תיאלץ לבחור.
פיליפ אג'דוס הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בלגרד
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
