"השנה דיברתי איתך בקצה השני של העולם. מכל המקומות, מכל האנשים, דווקא אותך מצאתי שם. דווקא ביום שבו כמעט עליתי על מטוס בחזרה, הגחת לפתע במקום לא צפוי"
גם השנה כותבת האחות של גיא לזכרו בפרויקט "החלל שלי"
כבכל שנה כותבת אחות של גיא בפרויקט "החלל שלי" ב-ynet לאח שאיבדה לשכול. אשתקד כתבה לו על מות סבתה ובשנים שקדמו לכך כתבה לאחיה ולבנה וכן על הולדת בנה.
"כשהרוח בנשמתך פורעת
כשבחושך אתה יושב לבד
כשהשמש לא מנסה לגעת
כשהפחד אוחז בך לאט...".
אנו סובבים בשתי דרכים שונות, יום ולילה לאורכן. עייפים ורעבים ומחכים לאות, בנתיבי אבק וזמן. אנו ניפגש בתום דרכים ושאלות, ניפגש בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות. אני יודעת שאתה קרב עכשיו, אביב חלף, קיץ נאסף והגשם שב. השנה מצאתי אותך בקצה השני של העולם. איך? איך הגעת דווקא השנה לשם? איך מישהו ידע שזה בדיוק מה שהייתי צריכה? תזכורת, בוערת, נוקבת. שלא משנה היכן, אני פשוט אחותך. השנה דיברתי איתך בקצה השני של העולם. מכל המקומות, מכל האנשים, דווקא אותך מצאתי שם. דווקא ביום שבו כמעט עליתי על מטוס בחזרה, הגחת לפתע במקום לא צפוי.
והחיים שוב פתחו דלת מסתובבת ונתנו לי סטירה. השנה נסעתי למקום רחוק. כזה שלא שומעים בו תדיר על ילדים מתים. השנה נסעתי למקום רחוק. כזה שבו השלג מחפה על הכשלים. בוהק, נוצץ ומרגיע, מזכיר לי את אוושת הגלים. השנה אני לא כאן לחבק אותך קרוב. השנה אני כותבת לך לבד, לגמרי לבד. אימא לא פה ואבא בים, והאחים שלנו שלחו לי כל הלילה הודעות לראות שאני בסדר שם. ולא יכולתי לבוא הפעם, אז תסלח לי, טוב? התינוקת שלי בוכה, מזכירה לי שהחיים הם עכשיו ושיש סיבה טובה להיות כל כך רחוקה.
"יש לי בקשה לא שגרתית", אמר לי בן זוגי. "יש לי בקשה שצריכה להיאמר בלחישה. אולי עדיף שלא אשאל בכלל. אני הרי יודע כבר את התשובה". כבר חמש שנים שהוא מבקש ממני. בואי וניסע לשנה מכאן. ניקח את הילדים קצת מהשחור-שחור הזה ונלך לשבת על ענן. נפתח חלון, נראה נהר זורם, ננשום קצת שקט ושלווה. נפתח דלת לאוויר חדש להיכנס, ואם תרצי, הרי תוכלי ישר לחזור אליו.
חמש שנים שאמרתי שאולי, והתכוונתי בעצם שאין שום מצב לנסיעה. והשנה, מה השתנה? השנה שוב הייתה מלחמה. אח שלי, אני נשבעת שניסיתי גם הפעם להישאר, אבל הקול שבי אמר לי לכי, רוצי תברחי קצת, לפני שייגמר לך האוויר ותתחילי לוותר.
בבוקר הייתה אזעקה. רצנו למקלט בטרנינג וחיכינו להפוגה. אחר כך ישבתי בפאנל, עניתי על שאלות ופתאום ראיתי בקהל זוג עיניים צלולות וגדולות. הנה אתה. אתה פה. זה לא הרפה, המבט. כאילו אתה מביט לי ישר בפחדים, שיום אחד זה באמת אתה זה שתשב שם, ולא תזהה אותי ואני אותך לא אכיר. הרי עברו כבר המון שנים, אולי זו בקשה גדולה מדי? אולי כבר עדיף לוותר?
והוא הרים את היד, ושאל. וחלק ממני ענה והחלק השני קפא. הרי ברור שזה לא אתה. זה לעולם לא אתה. והנה דלת מסתובבת לעולם אחר, פשוט יותר. אתה יושב שם, אולי מהנדס, אולי סופר. אולי חוזר אחר כך הביתה לקחת את הילדים לחוג. אולי אנחנו הולכים אחר כך לבקר את אימא, אולי רק ביי חפוז וקובעים להיפגש, וטראח. הדלת שוב נסגרת. זה לא אתה. אתה לא כאן. מה חשבתי לעצמי? אולי תבוא כבר לחמש דקות? אולי כבר תבוא אליי?
בדרך חזרה מהפאנל אספתי מהגן את הילדים. מבט לפנים, עוצרת ברמזור, בום גדול מאחור, אני באמצע צומת וכולם צופרים. מול העיניים עוברות תמונות ושנים. משפריצים בצינור בבית של סבתא, רצים בים עם ארטיק ואבא, מסיבה על הגג, שששש ההורים לא יודעים, מתפלחים משיעור והולכים לסרטים, אופניים בפארק, גלים על הבוקר, תופים וגיטרות ושירעד העולם. חגים ושמייח, תראה נולדו לנו עוד שני אחים. והנה אתה חייל, עוד רגע משתחרר, והנה אנחנו בוכים. הכול בסדר, את בסדר? צרחה מתגנבת לקצה הגרון: הילדים מאחור. מה עם הילדים???
"כשצוחקת מכשפת היער
כשצורח עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער
מתגנבת איזו תחושת אסון".
מאז שערן מגיע לנסיעות לחיילים, יש לו מין טקס קטן ומאוד אישי. אנחנו מסיימים את ההופעה, מנגבים דמעה או שתיים, אורזים הכול בוואן והולכים לשבת קצת ביחד. ולכל מקום שמגיעים, ערן משאיר ממך פיסת חלום. מקל תופים, מפרט או חוברת שירים, מדבקה של "גיא היה פה פעם ועדיין" ופתק עם כמה מילים. שאולי מישהו יגיע ויקרא, מישהו ייקח אליו אותך. באותו היום התקשרתי לערן. אמרתי לו שזהו. דחפו אותי לתוך צומת ואני מרגישה שאני חייבת לנסוע קצת מכאן. שבינתיים הנסיעה הבאה לחיילים היא האחרונה שלנו יחד עד להודעה חדשה, ואחר כך בכיתי שעתיים. הרגשתי שאני מפקירה אותך.
ונסענו לצפון, לגדוד שלך. בא איתנו הפעם חבר מפורסם ושר את כל השירים שמזכירים לנו אותך. אחר כך ישבנו בחומוסיה וערן החביא את המקל. וחזרתי הביתה עם כאב בטן והתקף חרדה כאילו העולם הולך להיגמר. ועלינו על המטוס. אבא, אימא ושני קטקטים. ועברנו לגור לקצת מול נהר זורם, במקום שבו לא מתים תדיר ילדים.
ושוב דלת מסתובבת, תראה איך החיים יפים. טיול במטוס עם המשפחה שלי, טיול קצר לארץ רחוקה, לחוות עוד משהו, להתנתק מהשגרה. טיול שהילדים יוכלו לזכור, ואולי גם לקלוט כמה מילים בשפה זרה, ואתקשר אליך כשאנחת ואספר לך. איך הבייבי שלי דומה לי מאוד והילד שלי הגדול דומה לך כל כך. איך מי שהכיר אותנו בתור ילדים אומר שזה כאילו שליקום יש תוכנית ליצור עוד שניים שכמונו. בעולם אחר זו הייתה תוכנית די נחמדה. ואולי סיפרת לי שכבר קנית כרטיס לבוא לבקר אותי בפסח? לעשות לי הפתעה? אוי מותק, נגמר לי עכשיו האוויר. כמה הייתי רוצה להיות עכשיו לידך.
יום הולדת 35. כמעט וחוזרת. המלחמה כבר נגמרה וגם אני טיפה אחרת. פסח באוויר, וזה אומר שיום הזיכרון קרב, ואי-אפשר לנסוע ככה עם הבייבי כרגע. ולא מתחשק לי לבשל. לא מתחשקת לי שמחה גדולה, אבל חייבים לעשות ליל סדר לגדולים, לאכול מצות ולשיר קצת שירים. ואימא מתעקשת, את חייבת לחגוג. ואבא לוחש לי, אל תדאגי לי, לא אלך בלעדייך. אני מחכה לך. עד שתחליטי לחזור. משוטטת באתרי כרטיסים וכמעט לוחצת על הכפתור. בפינה כבר מזוודה כמעט ארוזה, שוב נגמר האוויר, חייבת לחזור. חייבת לדבר איתך קרוב רק לכמה ימים. אחר כך אוכל אולי שוב לנסוע לחיות במרחקים.
ופתאום משמיים הזמנה לליל סדר. דלתות מסתובבות, אולי זה אתה בסתר? תראה אותנו כולנו סביב לשולחן. שני הורים, ארבעה אחים, צחוק נכדים. יין בלי סוף, גיטרות ותופים. דפיקות על השולחן, שמחים ועייפים. דלתות מסתובבות, אנשים כמעט זרים, בארץ רחוקה, אל מול נהר זורם ופסטורליה מעיקה. כשכבר כמעט הלכנו הביתה, אח של המארחת הוציא גיטרה והחל לנגן. הוא לאחרונה השתחרר ובא לבקר. פתאום רעד בברכיים, קורסת לרצפה. בן זוגי מביט בי ואני לוחשת לו בקול חנוק, זה לא אמיתי, יש לו מדבקה: 'גיא היה פעם ועדיין', תשאל אותו אני מבקשת, מהיכן הוא קיבל אותה?
מכל האנשים שיש בעולם, בדרך חזרה מהבסיס, הוא מצא אותה בארץ בחומוסיה. קרא את הסיפור שלך אחי, והדביק אותה שתהיה להשראה. דלתות מסתובבות, אנחנו מתחבקים. יושבים יחד ושותים קפה, שום דבר מיוחד. רק אחים שנפגשים. ואתה מספר לי שהחלטת לנסוע לזמן מה. לחיות קצת בארץ אחרת. לספוג השראה. אתה מספר לי שיכול להיות שלא תחזור. אין לך דד-ליין לנסיעה. ואני שומעת, נעצבת ויודעת, אם כבר החלטת, לא אוכל לשנות את דעתך. ואני מבקשת ממך להבטיח לי תמיד להתקשר. לטרוף את העולם ולהשאיר חותם כמו שאתה יודע. כמו כוכב זוהר.
דלתות מסתובבות, הנה הגעת. מצאתי אותך בצד השני של העולם. כשכמעט כבר נשברתי, כשכמעט כבר נכנעתי. כשהעצב נהיה מוחשי וחונק. כשהגוף כשל, כשהמרחק גבר.
"אז מתוכך פורץ מעיין,
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה חזק, יותר חזק".
אחי שלי הגדול. מה יש עוד לומר? נסעתי רחוק והגעת לשם. מישהו מצא דרך להביא אותך עד אליי. מישהו שיודע שבלעדיך כל זה לא אפשרי. שהרוח במפרשים שלי היא גם הרוח שבך, שאתה רק שלי. שאתה אחי הגדול גם כשאתה צעיר ממני ביותר מעשור. שאתה אחי שלי גם כשהכול מסמן לי לעצור. שאני בלי תנועה לא מצליחה לנשום. אז תודה שהגעת עד אליי להזכיר לי היום. שכאן שם ובכל מקום אתה תמיד איתי. ואנחנו שניים. בטח לא לבד. הנה השמיים, מנסים לשלוח יד.
ממני אחות של גיא, שלא תמיד יודעת איך, אבל לנצח מנסה. רק לספר אותך. רק להיות איתך. בגעגועים ואהבה בלי סוף. אחותך.
אחות של גיא
לפנייה לכתב/ת 
