האם אחזור לכאן עוד פעם?

בשיתוף מאגמה צ'אלנג'

ביום החמישי למסע אני חושבת על כך שבכל חיי הבוגרים לא הרגשתי חיבור חזק כמו זה שאני מרגישה אל קבוצת הנשים שיצאה איתי למסע של מאגמה. כל אחת מאיתנו יכולה להחליט מה היא נותנת מעצמה לקבוצה כך שהחיבור, התנועה והקשר נוצרים מתוכנו.

המסע שלך מתחיל כאן, היכנסי לעמוד מאגמה צ'אלנג'

המסע שלי תפור גם עלייך - הפרק הראשון

מה שנאמר בקוסטה ריקה נשאר בקוסטה ריקה - הפרק השני 

הי מאגמה! את שואלת - מאגמה עונה

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן

באחד היעדים בהם אנחנו עוברות, אני פוגשת זוג מטיילים ישראלים. האישה מביטה בהשתאות בקבוצה שלנו ומתעניינת מאד במסע של מאגמה עבור אימה. כמו שגרירה טובה, אני מייד ממליצה על המסע ומעדכנת אותם בתאריכי המסעות הבאים שיצאו לסרביה.

ארבעים ושמונה השעות האחרונות במסע מאגמה צ'אלנג' הן בעיני הדובדבן שבקצפת(צילום: איה בן עזרי )

צוות מאגמה והצוות שלי

רונה, המדריכה המופלאה שלנו, היא מנהלת המסע. היא מלאת ידע, הכי קולית בעולם ובכל מה שקשור לבטיחות היא לא מוותרת על כלום. רונה היא שומרת הקבוצה ושומרת השיירה. זה לא מונע ממנה להיות הכי קשובה בעולם ולהיענות לבקשות שלנו כמו למשל מסלול נוסף ולא מתוכנן שאנחנו יוצאות אליו רק כי ממש ביקשנו.

כזאת היא רונה. קסם. העזר כנגדה היא סמדר, המלווה החברתית המדהימה שלנו, זאת שעושה הכל מאחורי הקלעים, שמשתדלת לפתור בעיות ומכשולים שצצים בדרך ולהעלות את המוראל בכל הזדמנות שיש.

נמצאים כאן כמובן גם רופאת המסע ולא מעט אנשים נוספים מצוות מאגמה שאחראים על כל החלקים הלוגיסטיים של המסע. בצוות שלי, יש רגעי צחוק בלתי נשלטים עד כאב בטן ודמעות על עדשות המשקפיים, וגם בכי של קרבה ברגעים בלתי נשכחים של הקשבה.

מתארחות בכפר

ארבעים ושמונה השעות האחרונות במסע הן בעיני הדובדבן שבקצפת: בכל אחד מהמסעות של מאגמה מתקיימת פעילות של תרומה לקהילה: בקוסטה ריקה, אנחנו מגיעות לכפר נידח שנמצא באחד הג'ונגלים. הנשים החיות בכפר החליטו לקחת את גורלן בידיים, לקדם את מצבן הכלכלי ולשפר את מצב החינוך בכפר ואנחנו מגיעות לכאן כדי לשתף פעולה עם המיזם. נשות הכפר מארחות אותנו לארוחה משותפת ואחר כך כל אחד מהצוותים יוצא להתארח אצל אחת המשפחות.

"בשמחה רבה הייתי מאמצת אותה ככלה עתידית לאחד משלושת בניי". אפרת רון יהוד מתחברת(צילום: אוריאן בר )

זאת הזדמנות מיוחדת ומרגשת לא רק לראות מבחוץ אלא גם להרגיש מבפנים את אורח החיים האמיתי בקוסטה ריקה. למחרת בבוקר, אחרי שאנחנו אוכלות ארוחת בוקר עם הנשים שארחו אותנו, ילדי הכפר מתכוננים להופיע מולנו בביגוד ובריקוד המסורתי. ברגע שההופעה מתחילה והילדים מתחילים לרקוד, אני מתחילה לבכות ללא הפסקה, הבנים והבנות, בערך בגיל ילדיי, מבצעים את הריקוד בכישרון ובדיוק רב לצלילי המוסיקה המקומית ונדמה לי שזה פשוט פרץ הגעגוע שהדחקתי כל המסע כדי ליהנות מהרגע הנתון ולא לפספס אף חוויה.

אז מתי יוצא המסע הבא?. מאגמה באומגה(צילום: איה בן עזרי )

אחת הילדות מסתכלת היישר בעיניי. היא לא מבינה למה אני בוכה ובאחת ההפסקות בין השירים היא רצה לאימה לשאול אותה מדוע אני בוכה. היא לא מסירה ממני את עיניה ואני לא מפסיקה להסתכל עליה. הקליק נוצר ואני כבר מרגישה סוג של מחויבות כלפיה. כעת, משמחיתי את דמעותיי, אני חייבת לחייך אליה וברגע הראשון בו אפשר, היא רצה אליי ומזמינה אותי לרקוד איתה ואני חושבת לעצמי שבשמחה רבה הייתי מאמצת אותה ככלה עתידית לאחד משלושת בניי: היא יפה, מנומסת, רגישה ואדיבה. שתינו רוקדות יחד כאילו הייתה הבמה רק שלנו.

עוד לא נגמר ואני כבר מתגעגעת

אנחנו מתקרבות לסוף המסע. אני מסרבת להאמין שתכף זה באמת מסתיים. אני כבר מתגעגעת למסע הזה ודומעת.

יכול להיות שהייתי מוכנה להישאר פה עוד שבוע לפחות? החברויות בקבוצה מעמיקות, הבנות כבר מדברות על מפגשים שיקרו אחרי שנחזור ארצה ומתכננות לבלות יחד בהזדמנויות שונות. אני מנסה לנחש איזה חברויות יצליחו לשרוד את חיי היום יום - אבל אין לי באמת מושג - ימים יגידו. במסיבת הסיום בערב האחרון אני משתפת את כולן בתחושת הגעגוע העזה שהשתלטה עליי. געגוע למסע. לקוסטה ריקה. להוויה ולבנות. מי יודע מתי ייצא לי לחזור לכאן או לצאת שוב למסע נשי, חברתי ועוצמתי כזה?!

הכותבת הייתה אורחת מטעם מאגמה צ'אלנג' למסע בקוסטה ריקה

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן