אבודים באפריקה: עמק האומו באתיופיה
שווקים צבעוניים, טקסים עתיקים, תלבושות ססגוניות, נשים חשופות חזה, גברים עם תספורות ייחודיות, נופים מרהיבים ושבטים שמנסים בכל כוחם לשמר מסורת עתיקת יומין בעולם הולך ומשתנה. מסע מרתק בין הדרכים העקלקלות של עמק האומו שבאתיופיה
הדרכים המפותלות בצפון אתיופיה לא הכינו אותי למה שחיכה לי בעמק האומו; שבטים עם צלקות, קעקועים, טקסים שבטיים, תלבושות צבעוניות ונשים חשופות חזה.
בעמק האומו נשתמרה תרבות עתיקה בין חלקות השבטים, וניתן למצוא בו שווקים צבעוניים אליהם נוהרים אלפי מקומיים משבטים שונים, לבושים בתלבושות ססגוניות, על מנת לקנות ולסחור. הדרכים לשוק מתמלאות בהולכי רגל שסוחבים על גבם את מרכולתם, וצעירים שמגיעים לשוק כדי לחפש את האחת שתהיה כלתם.
לעמק האומו הגעתי עם סלאשי, נהג ומכונאי מוכשר, בעל חיוך קבוע מאוזן לאוזן. ככל שהדרמנו מאדיס אבבה הבירה לכיוון העמק, הבנתי שהבחור המחויך לא ממש דובר אנגלית וגם מעולם לא היה בעמק האומו. דרכים עקלקלות, שבילים צרים, אבק, שמש וגשם זלעפות ליוו את הנסיעה דרומה.
בעיירה ג'ינקה (Jinka), ביקרתי במוזיאון המגולל את סיפורם של השבטים החיים בעמק האומו. שיחה עם אנתרופולוג גרמני שחוקר את השבטים בשנים האחרונות, גרמה לי להבין שהתיירות היא עסק מתפתח בעמק, כך גם רשתות סלולריות ודרכים חדשות. החלטתי לחפש את מנת האותנטיות בנסיעה לשמורת מאגו. בשמורה זו חי השבט המצולם והמוכר ביותר בעמק האומו - שבט המורסי, חלקתו סמוכה לנהר המאגי.
קרב מקלות וצלחת חרס
בג'ינקה אספתי לג'יפ טרמפיסט בשם צ'יף מורקורו, מבני שבט המורסי. מורקורו מתגורר בכפר ברמר שבשמורת מאגו, שנראה במבט ראשון כמו כפר של גמדים: בתים נמוכים בנויים מצואת פרות בגובה מטר, עם פתח ללא דלת, שעל מנת להיכנס אליו יש לזחול פנימה. פירוש השם מאגו בשפת המורסי הוא "ההר הגדול". מדובר, למעשה, בהר המפריד בין חלקת המורסי לחלקת שבט הארי. השבט כולו מונה כ-8,000 נוודים המגדלים בקר ומתפרנסים מחקלאות. כיום נאסר על בני השבט לצוד בפארק הלאומי.
הגברים יכולים לשאת יותר מאישה אחת, בהתאם לגודל העדרים בהם הם מחזיקים. לנשות השבט שפה חתוכה אליה מכניסים בגיל צעיר צלחת חרס. הצלחת מוחלפת עם השנים בצלחת גדולה יותר, ומותחת את השפה התחתונה עד לקוטר של 30 ס"מ. מראה זה נחשב לסמל היופי ואטרקטיבי, כך נראה, עבור הצלמים שמגיעים לחלקת השבט.
ובעוד על הנשים להיות אטרקטיביות על מנת למצוא שידוך הולם, גם הגברים נאלצים לעבוד קשה בדרך לאושר: עליהם לנצח בקרב מקלות (דונגה) שלעיתים נגמר בפציעות קשות, על מנת לשאת אישה. צ'יף מורקורו הצעיר נלחם וניצח לפני ארבע שנים, וכפרס - התחתן עם אשתו הראשונה. מאז נשא שלוש נשים נוספות, והפך אב לארבעה.
"זר לא יבין זאת"
הטיול בעמק האומו מתרכז סביב צומת הדרכים של העיירה טורמי, ששוכנת בחלקתו של השבט הנגיש ביותר - שבט ההאמר. בני שבט זה מאמינים שלכל חפץ ביקום יש נפש, ומנהלים אורח חיים זהה לזה שהיה מקובל טרם המצאת הכתב.
כשהגענו לטורמי, שמחתי לגלות שמתקיים טקס קפיצת השוורים. הטקס נערך בסמוך לנהר קסקה (Kaske) הזורם מדרום לעיירה. בחלקת עפר סמוכה לנהר החלו להתקבץ נשות שבט ההאמר, לבושות בבגדים צבעוניים, פעמוני מתכת לרגליהן ואבקה אדומה מרוחה על שיערן. החגיגה נפתחת בטקס ריקודים של הנשים - הן רצות, קופצות ומפזזות ואף מקניטות את הגברים על מנת שאלו יצליפו בהן באמצעות ענף מגולף, כאות לחוסן הפיזי שלהן. האנתרופולוג שפגשתי בג'ינקה הסביר, שזהו טאבו בחזקת "זר לא יבין זאת". נראה שהן מתחננות שיצליפו בהן בחוזקה, ובתוך דקות מתמלא גבן בצלקות מדממות.
במרכזו של הטקס עומד הקופץ, בחור צעיר שעבורו זהו טקס התבגרות, ובמידה ויצלח אותו יקבל היתר לשאת אישה. על הקופץ לרוץ ולדלג פעמיים, הלוך וחזור, מעל שורת שוורים שסודרו מראש. אם ימעד פעמיים וייפול בין השוורים, תיגרם מבוכה גדולה למשפחתו והוא יאלץ לחכות שנה שלמה עד ההזדמנות הבאה. אך גם אם יצליח בדילוג, עדיין לא יהיה רשאי לשאת את כלתו, והוא יחויב לעזוב את בית אביו לטובת מגורים ביער עד שזה ימצא לו כלה. הקופץ, עירום כביום היוולדו ועל ראשו תספורת בסגנון מוהיקני - רץ, קפץ ודילג בקלילות מעל השוורים במשך שש פעמים, הלוך וחזור.
הקופץ, למרבה המזל, צלח את הטקס. בערב יצטרף למסיבה שתתפרש על פני שלושה ימים, שם ישתה דם פרות מהול בחלב. לאחר שאביו ימצא לו כלה, יערך טקס החתונה. אז צוואר הכלה יכלא בקולר, סמל לכך שהיא קשורה לבעלה.
גשם החל לרדת ושבר את החום הכבד. מעורער מעט מהטקס רצתי עם סלאשי חזרה לג'יפ, במטרה לחצות את הנהר לפני שיעלה על גדותיו. בדרך חזרה לקמפינג התבדחתי עם המדריך המקומי שאצלי בבית נהוג היה לומר "אל תאכל מהסיר, אחרת ירד לך גשם בחתונה".
127 פרות לחתונה
השבט הקטן ביותר בעמק הוא שבט הקארו. לאחר נסיעה ארוכה לצד קיני טרמיטים הגעתי לכפר קולצ'ו, השוכן בחלקת אדמה יפהפייה מעל נהר האומו. חיים בו בסך הכל 550 אנשים, כאשר השבט כולו מונה 2,550 איש. הנשים חשופות חזה ומעוטרות בשרשראות. הגברים, החשופים בחלקו העליון של הגוף, מעטרים עצמם באמצעות צבע גיר לבן בציורי צלקות, שמעידים על הרג אנשים. כמו גם, מתהדרים הגברים בתספורות ייחודיות המשלבות חימר ונוצות, שמעידות על הרג של חיה מסוכנת.
נשות השבט הן רועות צאן, ואילו הגברים עוסקים במסחר בשווקים, בחקלאות ובדיג באמצעות רשתות בנהר האומו. מודה המדריך עדיין רווק, מחכה שאחיו הבכור יצלח את טקס קפיצת השוורים. "כמה עולה להתחתן בשבט הקארו?" שאלתי. "מחיר לחתונה הוא 127 פרות", ענה מודה ללא היסוס, והשאיר אותי פעור פה נוכח העובדה שמחיר של כל פרה הוא 3,000 ביר אתיופי, ולמעשה מדובר ב-20 אלף דולר(!).
יחי המלך
נסיעה ארוכה לצד כפרים קטנים ומטעי בננות, מובילה לכפר קונסו. במעלה יער ירוק נמצאת חלקתו של גזאי קאלה, הוא מלך הקונסו. המלך עבד כארכיטקט במשך שלוש שנים, וחזר לשבט לפני עשר שנים בדיוק, לאחר שאביו נפטר, במטרה לגשר בין האדם לטבע. למלך שישה ילדים ואישה אחת, והוא רק בן 45 שנים. גזאי קאה הוא המלך ה-20 של שבט הקונסו, וזכה בכהונה לאחר שאביו וסבו נפטרו. הם, מצידם, עברו תהליך חניטה ושמורים בכפרו של המלך.
למלך גזאי קאלה חיוך כובש, והוא תמיד שמח לענות על שאלות. הוא ערך לנו סיור מהנה בכפר הקטן בו גרה משפחתו המצומצמת, ויחסית למלך נראה מאוד אדיב ואפילו מעט בודד. מצד שני איני יכול לשפוט, משום שזהו המלך היחיד שפגשתי מימי. את הלילה ביליתי בסמוך למתחם המלוכה, באתר קמפינג צנוע הממוקם בגובה 1,700 מטר מעל פני הים.
מלח מלוע הר הגעש
שבט ייחודי נוסף המתגורר באזור הוא שבט הבורנה (Borena). נסיעה ארוכה דרומה הובילה אותי לעיירת הגבול עם קניה - Moyale. ככל שהתקרבנו לאזור, כך השתנה הנוף האנושי והפך יותר ויותר למוסלמי; נשים עוטות כיסויי ראש, גמלים בצד הדרך וצריחים של מסגדים בולטים במרכזן של עיירות קטנות.
בכפר הקטן El Sod מתגוררים כ-500 איש, כולם מתפרנסים מהאוצר הטמון בלוע של הר געש כבוי, שתחתיתו אגם שחור כיוד. לאחר ירידה תלולה במכתש הגעתי לשפת האגם, שם נגלו לפניי המקומיים השוחים למרכז האגם ומוציאים בוץ שחור לתוך גיגיות צפות. כאמור, מקור פרנסתו של השבט החי לצד המכתש הוא המלח שטמון בבוץ השחור. הוצאת המלח כרוכה בצלילה במים המלוחים ממי ים המלח, באגם שעומקו שישה מטרים.
הצלילה מתבצעת ללא בגדים (מחשש שיהרסו על ידי המליחות הגבוהה) ובעיניים עצומות. הצולל מוביל עצמו מטה באמצעות אחיזה במקל התקוע בקרקעית האגם, כשאפו סתום בשקיקים קטנים. מהגיגיות, המלח עובר לשקים ומועמס על חמורים. במשך שעה שלמה טיפסתי במעלה המכתש לצד חמורים שסחבו 60 ק"ג מלח על גבם. מהכפר, המקומיים ממשיכים עם החמורים לשוק המקומי, בניסיון למכור כל שק מלח ב-200 ביר אתיופי.
