זהירות, רעל: הנשק העתיק עדיין בשימוש
נשים שרצו להיפטר מבעליהן הזקנים, ארגוני ביון שהתנקשו בחייהם של אויבי המשטר בלי להשאיר סימן, או סתם עובד מתוסכל. הספר "עדים אילמים: תולדות הזיהוי הפלילי" מתאר את השימוש בהרעלה כנשק במשך אלפי שנים
הסופר היעקוביני ג'ון פלֶצ'ר כינה את הרעל "נשקו של הפחדן" – דרך נסתרת להרוג אדם שאינה משאירה סימני אלימות על הגוף, ואפשר לראות בה בטעות מחלה. השימוש ברעל נקשר לא פעם לחלקים המדוכאים והשוליים של החברה, שלא הייתה להם גישה לאמצעים אחרים. זאת הסיבה שפעמים רבות קישרו את הרעל עם נשים. מבחינה גופנית לא יכלה רעיה להתגבר על בעלה, אבל הרעל העמיד לרשותה דרך ישירה פחות להביא עליו את קצו.
המקורות מלמדים שתרבויות עתיקות הכירו רעלים רבים ואת דרכי השפעתם. יש עדויות שכבר ב-4500 לפני הספירה הכירו השוּמֶרים כמה וכמה רעלים. משהתפתחו רעלים חדשים נפוץ השימוש בהם במעשי פשע – אחרי ככלות הכול מדובר באמצעי נוח מאוד להיפטר מאויב ולהימנע מגילוי. תעשיית הרעלים גדלה, ועד מהרה החלו בני אדם להתפרנס ממכירת ספרים על הנושא ומאספקת רעלים לכל דורש. כמה גופי ממשל אימצו את הרעלים בתור דרך לסלק בני אדם בעייתיים. חיבור משנת 1589, Magia Naturalis ("כישוף טבעי"), שימש ספר לימוד למרעילים.
תלו את המכשפה
בשנות ה-50 של המאה ה-17 ניכרה עלייה גדולה במספרן של האלמנות הצעירות והאמידות בכרכי אירופה. מקצתן אפילו הודו באוזני הכומר המוודה שלהן שרצחו את בעליהן ברעל, אבל הכמרים היו מנועים מלדווח על כך בשל שבועת הסודיות של המוודה. ואולם מספרם הגדל והולך של הווידויים האלה עורר את דאגתם, ובשנת 1659 פנו אל האפיפיור אלכסנדר השביעי וביקשו את הנחייתו. האפיפיור לא הקל ראש בעניין והורה לפתוח בחקירה עצמאית. מה שגילו לו מרגליו הפתיע וזעזע אותו. קבוצה של רעיות צעירות, מקצתן מן המשפחות המכובדות ביותר ברומא, הייתה נפגשת דרך קבע בביתה של הירונימה סְפּארה, מכשפה ידועה ומגדת עתידות, וזו לימדה אותן את אמנות ההרעלה. משטרת האפיפיור אסרה את ספארה, והיא וכמה נשים נתלו. עוד כ-30 נשים הולקו בפומבי.
בשל כל העובדות האלה הייתה פרשת פלורנס וג'יימס מֵייבּריק בשנת 1889 מסובכת כל כך. פלורנס מייבריק נולדה במוֹבַּייל, אלבמה, להורים עשירים. כשהפליגה פלורנס לאנגליה עם אמה היא הכירה על סיפון האונייה סוחר כותנה עשיר, ג'יימס מייבריק. היא הייתה בת 19 בלבד ומייבריק היה בן 42, אבל למרות פער הגילים הזה פרחו היחסים בין השניים, הם נישאו בלונדון ואחר כך התיישבו בליוורפול.
בני הזוג מייבריק היו ידועים היטב בחוגי החברה הגבוהה של ליוורפול, ולצופה מן הצד נראו מאושרים מאוד. לאמיתו של דבר היו חיי המשפחה שלהם רחוקים מאוד מן השלמות. מייבריק בגד באשתו לעתים קרובות והיו לו כמה פילגשים, שאחת מהן ילדה לו חמישה ילדים. גם פלורנס קשרה כמה קשרי אהבה מחוץ לנישואים. אחד ממאהביה היה איש עסקים מקומי ששמו אלפרד בְּרירלי. כשהגיעו לאוזניו של מייבריק שמועות על מעלליה של אשתו הוא רתח מזעם. אחר כך הודיע לה שיש בדעתו להתגרש ממנה.
ב-27 באפריל 1889 חלה מייבריק פתאום. רופאיו אבחנו הפרעת עיכול חריפה, אבל למרות טיפולם הוסיף מצבו להחמיר, עד שמת לבסוף בביתו. בזמן שהיה חולה כתבה פלורנס מכתב אל ברירלי, אבל הוא נפל לידי המטפלת, וזו שלחה אותו אל אחיו של מייבריק. תוכן המכתב חשף את טיב היחסים בין פלורנס לברירלי. אדווין והאח הבכור לבית מייבריק, מייקל, היו בטוחים אפוא שפלורנס רצחה את אחיהם ג'יימס כדי לזכות בכספו ולחיות עם ברירלי.
בנתיחה שלאחר המוות התגלו בגופו של מייבריק שרידי ארסן, אבל לא בכמות קטלנית. היה ידוע שהוא השתמש דרך קבע בארסן בתור סם חיזוק, ורוקח אחד בעיר אכן אישר שסיפק לו את החומר במשך שנים. בחיפוש שנערך לימים בביתו של מייבריק נמצא ארסן בכמות שדי בה להרוג 50 בני אדם. משפחת מייבריק הייתה סמוכה ובטוחה שידה של אשתו במעשה, ובתום החקירה הואשמה פלורנס ברצח והועמדה לדין. אחת העדויות המרשיעות נגדה הייתה העובדה שהיא קנתה נייר זבובים והשרתה אותו במים כדי להפיק ממנו ארסן. היא טענה שהיה בכוונתה להשתמש בחומר בתור תכשיר יופי, ואכן זה היה אחד השימושים הנפוצים בחומר הקטלני.
למרות מחאותיה של פלורנס ואף על פי שהרעל שנמצא בגופו של מייבריק לא היה בכמות קטלנית, הורשעה פלורנס ברצח ונידונה למוות. ייתכן שהמושבעים הושפעו מן הידיעה שמייבריק עמד להתגרש ממנה, מעשה שבאנגליה הוויקטוריאנית היה עלול להמיט עליה אסון. גם העובדה שהיא עצמה לא הייתה נאמנה לבעלה בוודאי סייעה להטיל בה דופי, ולהציגה כמין "אלמנה שחורה" שמסוגלת למעשה רצח.
פסק הדין עורר מחלוקת והפרשה זכתה לפרסום רב משני עברי האוקיינוס האטלנטי. ב-1894 התגלתה ראיה חדשה: בתוך ספר של פלורנס נמצא מרשם לתכשיר לשטיפת פנים שהצריך הכנת ארסן. מאחר שארסן היה זמין לשימושה של פלורנס, לא סביר שהיא תטרח להפיקו מנייר זבובים. עונשה הומר למאסר עולם. הפרשה הזאת חוזרת ומזכירה לנו שהרפואה המשפטית אינה יכולה להשיב בפסקנות על כל השאלות. לעולם לא נדע לבטח אם פלורנס הרעילה את מייבריק בארסן, או שהחומר נמצא בגופו מפני שהוא עצמו השתמש בו.
זבוב ספרדי וקטלני
עוד פרשה של אדם שלא העריך נכונה את קטלניותו של החומר שנתן לאחרים בחשאי, אירעה באנגליה בשנת 1954. היא אף מלמדת על התוצאות הקשות של רעל אחר: קַנתַרידין. ארתור קֶנדריק פורד היה כימאי בן 44 שעבד בחנות קמעונאית והתאהב בשתי עובדות אחרות, בטי גראנט, בת 27, וג'וּן מאלינס, בת 17. פורד החליט להיעזר בשיקוי אהבה ידוע המכונה "זבוב ספרדי", המופק מטחינת גופן של חיפושיות מסוג מסוים. פורד גילה שמעסיקיו מחזיקים מלאי של קנתרידין והוא לא התקשה לגנוב מעט ממנו. אחר כך הוסיף כמות קטנה של קנתרידין לעוגיות קוקוס, הגיש אותן לשתי הבחורות ואף אכל מעט בעצמו.
אם קיווה פורד ששלושתם ייתקפו בפרצי תאווה, נכונה לו אכזבה טרגית. אפילו בכמויות קטנטנות, הקנתרידין גורם לאבעבועות, ורופאי עור אפילו משתמשים בו להסרת יבלות. בתוך שעות אחדות היו כל השלושה חולים מאוד והובהלו לבית החולים. בטי גראנט וג'ון מאלינס מתו בייסורים זמן קצר לאחר מכן, שכן החומר גרם לכוויות קשות באבריהן הפנימיים. פורד עצמו נשאר בחיים, אם כי בקושי רב. הוא הואשם בהריגה, ונכנס לכלא לחמש שנים.
אחד המרעילים הידועים ביותר לשמצה בימינו הוא גראהם פרדריק יאנג, שנולד בשנת 1947. יאנג הוקסם מרעלים מילדותו, וכבר בהיותו בן 14 החל להרעיל את בני משפחתו ועשה ניסויים בהשפעותיהם. בראשית 1962 חלתה אמו החורגת של יאנג. מצבה החמיר והלך והיא מתה באפריל של אותה שנה. דודתו ויני החלה לחשוד; היא הכירה את יאנג כל חייו וידעה היטב כמה הוא מוקסם מכימיה בכלל ומרעלים בפרט. זמן מה לאחר מכן החל אביו, פרדריק יאנג, לסבול מהתכווצויות בקיבה ומהקאות. הוא אושפז בבית החולים ואובחן כסובל מהרעלת אנטימון. מורהו של יאנג לכימיה מצא כמויות של רעל במגירת שולחנו בבית הספר, והזעיק את המשטרה. יאנג נעצר, ובחקירתו הוא הודה לבסוף בניסיון לרצוח את אביו, אחותו וחבר ללימודים.
יאנג נשלח לבדיקה פסיכיאטרית ונמצא לוקה בהפרעת אישיות פסיכופטית. הוא נכלא בבית החולים לתקופה של 15 שנים לפחות, אבל לאחר תשע שנים בלבד הגיעו רופאיו לכלל מסקנה שהוא הבריא ואינו מסכן עוד את הציבור, והוא שוחרר. בתקופת מאסרו עסק יאנג בלימוד חומר רפואי ובשיפור ידיעותיו בתחום הרעלים. דומה שהוא אף הצליח לעשות ניסויים על חולים אחרים ועל אנשי הסגל, ואחד החולים אפילו מת. באותו זמן לא הבחין בכך איש, ולימים שיערו החוקרים שבזכות ידיעותיו המפליגות הצליח יאנג להפיק ציאניד מעליהם של שיחי דפנה שצמחו בגני בית החולים.
ב-1971 החל יאנג לעבוד ב"מעבדות ג'ון הֶדלֶנד". מעסיקיו אמנם ידעו על "שיקומו" של יאנג, אבל איש לא אמר להם שהוא אסיר משוחרר. שוב עלה בידו להשיג אנטימון ותליום (מתכת כבדה ורעילה) באמצעות שקרים שסיפר לרוקח. זמן לא רב לאחר מכן חלה מנהל העבודה של יאנג, בוב איגל, ומת. יאנג היה ממונה על הכנת התה. אחר כך חלו עוד כמה עובדים. כולם סבלו מבחילות קשות ומקצתם נזקקו לאשפוז. התפרצות המחלה הייתה רחבה כל כך עד שבתחילה שיערו שמדובר בנגיף כלשהו.
בחודשים שלאחר מכן הצליח יאנג להרעיל קרוב ל-70 איש, בעיקר בתליום. למרבה המזל לא היו עוד מיתות, אבל רבים חלו מאוד. עם הזמן, באורח לא נמנע, אחד מן המורעלים, פרד בּיגס, חלה והובהל אל בית החולים. הוא התייסר שבועות אחדים ולבסוף מת. רופא החברה הבחין שיאנג מראה התעניינות מופרזת במותו של ביגס וסיפר זאת למשטרה, וזו פתחה בחקירה. עד מהרה התברר עברו של יאנג בתור מרעיל, והוא נעצר. בחיפוש על גופו נמצא תליום בכיסו, ובדירתו מצאה המשטרה אנטימון, תליום ואקוניטון. החוקרים מצאו גם את יומנו, שבו רשם יאנג בקפדנות את המינונים שנתן לכל אחד מהמורעלים, את השפעות הרעל, ואם יש בכוונתו להניח לאותו אדם לחיות או לא. הוא אהב למלא את תפקיד האלוהים.
משפטו של יאנג נפתח ביוני 1972 ונמשך עשרה ימים. העיתונות הדביקה לו את הכינוי "המרעיל בכוס התה". לאמיתו של דבר, לבחירה של יאנג בתליום הייתה מגרעת אחת, למרות כל יתרונותיו הברורים האחרים של החומר: רעל אורגני היה נהרס בעת שריפת הגופה, אבל לא כן מתכת כמו תליום. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות מערכת המשפט באנגליה שראיה הובאה מתוך אפר של גופה שנשרפה. גם בנתיחת גופתו של ביגס נמצאו שרידי תליום. בשל הראיות המכריעות האלה הורשע יאנג ונידון למאסר עולם. הוא מת בכלא ב-1990 והוא בן 42 בלבד.
המטרייה הבולגרית
מובן שרעל אינו כלי הרצח של פושעים בלבד. זמן רב שימשו רעלים בידי ממשלות בתור דרך נוחה לחסל אזרחים עושי צרות או אחרים שנתפסו כאויבי המדינה, והנוהג הזה עודנו קיים גם היום. גאורגי מרקוב היה סופר בולגרי ידוע. בשנת 1969 יצא מרקוב מבולגריה ושהה אצל אחיו באיטליה. הוא בא לביקור קצר, אבל החליט לערוק למערב ואחר כך קבע את מגוריו בלונדון. הוא התקבל לעבודה בתור עיתונאי ושדרן במחלקת בולגריה של BBC העולמי, ב"רדיו אירופה החופשית". בבולגריה נהנה מרקוב ממעמד מיוחד בחברה, ובתור סופר מוכשר היה חבר בקבוצת אינטלקטואלים שנפגשה דרך קבע עם הנשיא טוֹדוֹר ז'יבקוֹב בשנים 1968-1964. בשל כך יכול היה מרקוב לגלות למערב סודות שז'יבקוב בוודאי היה רוצה שלא יתגלו. גם הערותיו הסרקסטיות על ז'יבקוב מן הסתם לא מצאו חן בעיני השלטונות בבולגריה. ב-1972 הוסרו כל יצירותיו של מרקוב ממדפי הספריות וחנויות הספרים בבולגריה, והוא הודח מחברותו באיגוד הסופרים הארצי. הוא אף נשפט - שלא בפניו - באשמת עריקה למערב ונידון לשש שנות מאסר וחצי.
בשנת 1978 נעשו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו. הניסיון השלישי עלה יפה ונעשה בשיטה מחוכמת ואיומה במיוחד. ב-7 בספטמבר 1978 עבר מרקוב על פני גשר ווטרלו בלונדון בדרכו לעבודה. פתאום חש בכאב חד, כמו הכשה או עקיצה, בירכו הימנית. הוא פנה לאחור וראה אדם מרים מטרייה מהמדרכה - דומה שהוא דקר את מרקוב בטעות בקצה המטרייה. האיש התנצל בחיפזון ומיד עבר את
הרחוב אל צדו האחר וזינק לתוך מונית ממתינה.
בשעות היום הבחין מרקוב בגבשושית אדומה קטנה שצמחה במקום שבו פגעה בו המטרייה. הוא הראה אותה לכמה עמיתים ב-BBC, אבל בסך הכול התעלם ממנה. בערב הוא לקה בחום גבוה ונאלץ להתאשפז בבית החולים. למרות מאמצי הרופאים הידרדר מצבו, ושלושה ימים לאחר מכן הלך לעולמו והוא בן 49.
משטרת לונדון ביקשה לעשות בגופו נתיחה שלאחר המוות. התברר שמותו של מרקוב נגרם בשל הרעלת ריצין, חלבון שמופק משמן קיק ונחשב לאחד הרעלים הקטלניים ביותר. בגרם אחד של חומר אפשר להרוג כ-40 אלף בני אדם. הפתולוגים מצאו ברגלו של מרקוב קליע מתכת כדורי, קטנטן כראש סיכה. כשנבדק הקליע נמצא שהוא עשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיוּם ובתוכו נקדחו כמה חורים זעירים. מומחים קבעו שבשקעים האלה היה ריצין, והם כוסו במעטה דקיק של חומר מיוחד שנמס ב-37 מעלות. ברור אפוא שכאשר נדקר מרקוב "בטעות" בחוד המטרייה, למעשה הוזרק קליע לגופו. לאחר שחדר לגופו נמס המעטה אט-אט ושחרר את הריצין. גם אילו ידעו הרופאים מה קרה, לא היה בידם לעשות דבר.
הספר "עדים אילמים" יצא לאור בהוצאת "כתר ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
