"כלת הצאר": לא חפה מפגמים, אך מומלצת

מבחינת עלילתה, נדמה היא כאילו היא בכלל נכתבה עבור ורדי, או בידי שיקספיר. וגם מוזיקלית, זו אינה יצירה רוסית במובן הרווח אצל רימסקי-קורסקוב עצמו, או אצל בני תקופתו כמו מוסורגסקי, או "אבי המוסיקה הרוסית החדשה" מיכאיל גלינקה.

אוהב אותה כמו רוח סערה

"כלת הצאר" עוסקת באהבה חסרת גבולות שמתרגמת לקנאה מטורפת ורצחנית, הורסת כל. וברקע שלטון אוטוקרטי מצמית. הימים הם ימי הצאר הנורא איוואן האיום, במאה ה-16. אחד מאציליו, גרגוֹרי גְרַיזְנוֹי, מאוהב עד טירוף במָרְפַה סוֹבקִין. אלא שזו מיועדת לאחר, ללִיקוֹב, אציל עדין ותמים משהו.

אהבה קנאית ב"כלת הצאר"(צילום: יוסי צבקר)

גריזנוי מארגן שיקוי אהבה שיפנה את חסדיה של מָרְפַה אליו, אלא שהוא אינו יודע כי אהובתו הקנאית לוּבָּשַה - החליפה את השיקוי ברעל. ובינתיים טורף הצאר איוואן האיום את הקלפים של כולם, ומחליט לקחת את מָרְפַה לעצמו. האומללה משתגעת. גריזנוי מעליל על ליקוֹב כאילו הוא זה שהרעילה ורוצח אותו, לכאורה בפקודת הקיסר. אך בסוף, נוכח טירופה וגסיסתה של מָרְפַה, הוא מודה בפשעיו, רוצח את לוּבָּשַה ונלקח בידי סוכני המשטרה החשאית.

הסיפור אמנם בדיוני, אך מתבסס על גרעין היסטורי של ממש: לצאר איוואן האיום אכן היתה אישה, שלישית במספר, בשם מרפה סובקין. הם נישאו ב-1571 והיא אכן מתה בתוך ימים ספורים מיום החתונה. שמועות על הרעלה, שיטת מוות פופולרית בחצרו של איוואן, נפוצו מיד. גם דמויות הבּוֹיַארִים, האצילים המופיעים באופרה, הן דמויות היסטוריות של ממש. היה אכן בּוֹיאר לוחם בשם ליקוב וגם נסיך בשם גרגורי גריזנוי, והיסטורית איוואן האיום קטל כנראה את שניהם.

אופרה רוסית במעטפת איטלקית

סיפור האופרה הזו מזכיר הרבה יותר סיפורים שיקספיריים או סיפורי אופרה איטלקית מן המאה ה-19. מבחינה זו היא מאוד שונה מן האופרות הרוסיות העוסקות, מסורתית, בסיפורי עם רוסים או בגלגוליה ההיסטוריים-מיתיים של האומה הרוסית. בטח לא ב"אהבה". וכמו שאומר מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית, "זו אופרה רוסית במעטפת איטלקית בּל-קנטוֹ". כי כמו באופרות האיטלקיות יש בה אהבה וקנאה ונכלוליות, ושיקויי רעל, ואפילו ארית שיגעון "איטלקית תיקנית" בסופה.

האמת היא שגם מוזיקלית זו אינה אופרה "רוסית" למשעי. בתחילת דרכו היה רימסקי קורסקוב ממעצביה של הקונספציה שביקשה ליצור מוזיקה מבודלת מזו שנכתבה באיטליה או בגרמניה, תוך התבססות על מלודיות ומקצבים רוסיים עממיים. אבל בערוב ימיו, חזר רימסקי קורסקוב למוזיקה אקלקטית כלל-אירופית. אז נכון שאנחנו יכולים לשמוע ב"כלת הצאר" הדים למלודיות הרוסיות העממיות, אבל בכללותה זו מוזיקה שאינה לא שונה מאוד ממה שלמשל פוצ'יני היה כנראה כותב, לו היה מתבקש לכתוב "אופרה רוסית".

"כלת הצאר". מוזיקה שאינה גרנדיוזית

אז ייתכן ש"כלת הצאר" איננה יצירת מופת כמו "בוריס גודונוב" של מודסט מוסורגסקי או 'יבגני אונייגין' של צ'ייקובסקי, אך אני אישית מעדיף אותה. אני אוהב שהמוזיקה שלה אינה גרנדיוזית, גם לא פומפוזית. אז נכון שהיא אינה מצטיינת באריות קליטות במיוחד, ואין בה את המלודיה המתרוננת, הכל-כך נעימה להאזנה כמו אצל ורדי או רוסיני, אך יש בה מכלול מוזיקלי מורכב, מעניין. והיא עשירה מאוד מבחינה הרמונית: קטעי סולו של נעימות עממיות, קטעי מקהלה גרנדיוזים, לרגעים בל-קנטו ("שירה יפה"), לרגעים וריזמו כמו-איטלקי.

סולני האופרה החדשה ממוסקבה (Novaya Opera) והמקהלה שלה, נחשבים לטובים שבזמרי האופרה ברוסיה היום. ואכן, אין ספק שרמת השירה ששמענו אמש היתה משובחת במיוחד. בכל התפקידים. ולמעשה לא ניתן להצביע על ביצוע פחות ממצוין. המקהלה בכלל היתה מעולה, ובדקות המעטות שהותירו לה, היא נשמעה כמו מקהלה רוסית גדולה ודרמטית. כה חבל שקטעי מקהלה טובים הוסרו מהגרסה ששמענו אתמול.

ואשר לסולנים, אמש בלטו במיוחד שתי הגיבורות הטרגיות של האופרה: לסופרן גלינה קורולבה, בתפקיד מָרְפַה, יש אמנם קול דקיק ומעצבן משהו (בפוליטיקלי קורקט נאמר "קול סלבי") אך היא זמרת מעולה ממש, שיצרה דמות משכנעת ואמינה ונוגעת ללב. למצו-סופרן אנה ויקטורובה בתפקיד לוּבָּשַה, יש קול רך ודשן. היא היתה מרטיטה באריית הא-קפלה (ללא ליווי תזמורתי) במערכה הראשונה.

אופרה שכבשה את הקהל? לא בטוח

אריית א-קפלה שכזו ייחודית בספרות האופראית ולא נמצא רבות כמותה. ובמקרה זה היא מיוחדת שבעתיים: עיבוד אמנותי לנעימה כמו-עממית, שירת תוגה של נערה צעירה המכינה עצמה לנישואי יגון כפויים עם גבר מבוגר ובלתי אהוב. בהיעדר ליווי תזמורתי, הזמרת נדרשת לשיר "בעירום" מה שמייצר קשב רב ותחושה של אינטימיות. הבריטון של אנדז'יי בלטסקי בתפקיד "הרשע" גרגורי גריזנוי, היה גמיש ומשכנע.

מחיאות כפיים קלושות

אבל היה גם משהו משמים במימד התיאטרלי של ההפקה הזאת: בימוי נטול מעוף, חזות כללית מזן 'הבה נגילה' שכזה (תלבושות כאילו-תקופתיים, קטעי מחול כאילו-רוסיים-עממיים), ותפאורה מוזרה ובלתי אטרקטיבית (מבנה עץ מסורבל, פעמוני, עם כלוב במרכזו וגרמי מדרגות וגשרים). כל אלה בודאי לא תרמו לחדוות הקהל.

אבל ייתכן שהתרחש כאן משהו עמוק יותר: בהערכה גסה כשליש מהמוזיקה המקורית של רימסקי קורסקוב, נמחקה בהפקה הזאת. זהו אגב ממאפייני "חדשנותה" הבולטים של ה"אופרה החדשה ממוסקבה". בין השאר הלכו בדרך כל-חי ארייה של ליקוֹב - הטנור האוהב המתוסכל, וכמה קטעים מקהלתיים. פשע קטן, בהינתן איכותה של המקהלה. אז הייתכן שהחיתוכים הללו היו מוגזמים, ועקרו באיזשהו אופן משהו מהלב החי של המוזיקה של רימסקי-קורסקוב? הייתכן שפגיעה כזו בחזון היוצר של מוסיקאי, גם כשיש לה הצדקה תימטית, הורסת את האפקטיביות של המכלול?