הגענו להר הבית, והרגשנו מושפלים

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

זה לא מעניין מה נכון ומה לא: אם זה ההר שלנו, זה שעליו עמד בית המקדש, לב-לבו של העם - או שמא זהו מיקומה של "אבן השתייה". והאם היא "אבן המקור" של העולם, או האבן שאליה קשר מוחמד את בהמתו בעת שעלה השמיימה. זה פשוט לא משנה. יש שיאמינו לזה ויש שלא, ובכלל - רוב הסובבים אותי לא מאמינים לא בזה ולא לזה.

כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :

נייעס: "האח הגדול" של החרדים

תבעה את המנהלת החרדית: 7 שנות התעללות

סגן נשיא הפרלמנט האירופי: "יהודים, הישארו באירופה"

אני רק רוצה לדבר על העלייה שלי להר הבית, בלי סכין ובלי כיפה. גם בלי כיסוי ראש ובלי חצאית ארוכה, אלא עם טייץ. ועל כן הדבר הראשון שקרה כשעליתי להר, היה הפרדה של הבנות הלבושות בצורה "לא צנועה" הצידה, וקביעה כי לא נוכל להמשיך הלאה עם הקבוצה.

חצי שעה של צעקות

בכל זאת המשכנו, אחרי שהסברנו שאנחנו "חילונים נטולי אג'נדות"

או מניעים כאלה ואחרים. היו שם מעט שוטרים ישראלים, אנשי וואקף רבים, אך בעיקר נשים. הם מעניקים להן מלגות בתמורה להרס סיורים של יהודים, בתמורה לרדיפת דתיים, בתמורה להבהרה ברורה מאוד של מיהו השליט במקום.

הרגשנו מושפלים. עומדים על המדרגות המובילות לכיפת הסלע, נמנעים מלעלות מעלה (כי הזהירו אותנו מראש, ששם ממש מקיפים אותך מכל עבר ולא נותנים לך לעבור). ולצידנו חבורת נשים צעירות ומבוגרות יחדיו, מהללות את אללה, את אל-אקצה, את האסלאם. צועקות בקול רם חצי שעה, ללא הפסקה.

עמדנו שם בלי סכין, בלי כיפה, בלי כיסוי ראש, בלי חצאית ארוכה, בלי סידור, בלי תפילין, במקום הקדוש ביותר ליהודים - והרגשנו מושפלים. בקושי שמענו את ההדרכה. הצטמצמנו יחד כמה שאפשר, כשלבת אסור לגעת בבן, ולבן אסור לגעת בבת, ונזהרנו כל כך לא להתפזר, בהוראת המדריך.

אני כאן, וגם הן

איש משטרה ישראלי צילם, ואני הסתכלתי לנשים עטורות החיג׳אב בעיניים, וראיתי כיצד הן מסיטות ממני מהר את מבטן. הן בטח מרגישות תחושת ניצחון, אבל העובדה הניצחת היא שאני כאן. לא ככובש ולא כשותף. לא כאויב ולא כידיד.

(צילום: רויטרס)

אני כאן במקום הקדוש לי ביותר - והן כאן במקום השלישי במספר במקומות הקדושים להם. הם מסתובבים חופשי, מתפללים, צועקים אללה-הוא-אכבר לעבר יהודים.

ואני עם חבריי – מקובצים בלי סכין, בלי כיפה, בלי כיסוי ראש, בלי חצאית ארוכה, בלי סידור, בלי תפילין, בלי סבא וסבתא רבתא שאת ישראל מעולם לא ראו, אך בחופתם מילמלו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ויש שאומרים שההתעסקות האובססיבית בהר הבית בזמן האחרון,

נובעת ממניעים של ביטחון, או מייאוש שאי-פעם יהיה שלום, ויכול להיות שזה נכון; שהעליות להר נעשות לצורך הזדהות עם הימין, לסימון טריטוריה, או לעשיית צעד ראשון לכיבוש שטחים. יש מצב שהעולים הם אנשים פוליטיים או מסכסכים.

אבל אני חילונית שבאה הנה לסיור היסטורי-לימודי, ואין לי מניעים. הלב פועם מהתרגשות, ולעיניים קצת קשה להאמין - מסגד מלפניי, קריאות אללה-הוא-אכבר נשמעות מאחוריי, והכל תחת שלטון ישראלי ריבוני, במקום הקדוש ביותר ליהודים.

• הכותבת היא תלמידת המכינה הקדם-צבאית "תבור" שבנצרת עילית