ירושלים, שונאים לראות אותך שמחה

את ירושלים אני לא כל כך אוהב. אבל אני אוהב לישון בעיר הזאת. לא בגלל היופי של לילותיה עם התפאורה הצרפתית. לא בגלל הקסם של כיפת הסלע הנחושה והנחושתית. אפילו לא בגלל האבן הצבעונית הייחודית. פשוט, הלינה בה עושה לי טוב. שעות לינה מעטות בה מספיקות לקום רענן וחרוץ. אבל, העיר עצמה קשה. לא של זהב ולא של בטיח.

עוד בערוץ הדעות של ynet

עוד לא אבדה תקוותנו לשלום / סביונה רוטלוי

לא יום ירושלים היהודי, שבו מציינים את איחוד העיר אחרי הכיבוש, ולא יום ירושלים (אל-קודס) הערבי, שבו מציינים את המאבק בכיבוש, עושים עליי רושם. הרי אם היו אוהבים אותה באמת לא היו מביאים אותה למקום של מחלוקת וסכסוכים וחגיגות על חשבון האחר.

הבית לשלוש הדתות שהפך לסמל לסכסוך ולעוני (צילום: gettyimages)

כולי אמונה שהעיר קדושה לכולם. היהודים עם נפש הומייה, מתפללים מזה אלפיים שנה למענה. למען ליטוף אבני הכותל שלה. משורריה מריחים מחומותיה את ההיסטוריה, את רוח האלוהים את הסמל לקיום שלהם גם דתית וגם לאומית. הנוצרים רואים בה סמל שני אחרי בית לחם, פה הם מאמינים שישו נצלב על-ידי היהודים, ויש להם את כנסיית הקבר הקדושה למרות הסכסוכים בין הכנסיות על הבעלות עליה.

האיסלאם רואה בה "הקיבלה" הראשונה. בתפילה שלהם פנו אליה בהתחלה. ובה מסגד אל-אקצה השלישי בחשיבתו. יש בה את עיר דוד הקדושה לשלוש הדתות. דוד, מלך המדינה היהודית הראשונה, הוא גם סמל למשרת האלוהים של הנוצרים, והוא נביא אצל האיסלאם.

אין עוד מקום שקדוש לשלוש הדתות כמו ירושלים. אבל במקום לראות בה את המשותף הזה, במקום לחשוב איך להוציא אותה מהסכסוך ביניהם, כל צד עסוק בהפחתת ערך הקשר של האחר אליה. היהודים והמוסלמים בעיקר, והנוצרים בתקופות אחרות בהיסטוריה האנושית, פסלו את האמונה של האחר כלפיה. במקום להפוך אותה למקום מכיל את שלוש הדתות, במקום להפוך אותה למקור של אור ואהבה לכולם, מנהלים מלחמות עליה. הרבה דם, זיעה וסבל שלמו בגללה ולמענה לכאורה. היא הפכה מקום לסכסוך.

הו ירושלים, כמה שאוהביך שונאים לראות אותך שמחה. כמה נהנים להפוך את היופי שלך למקור לכיעור. בבירת המדינה היהודית אין רגיעה ליהודים. היהודים בעצמם כיתרו אותה בחומה ענקית מכוערת. העיר שהפלסטינים רואים בה בירה למדינתם העתידית אין סמל אחד של חופש. העיר שממנה מנהלת ישראל את חייה, שלטונה והצלחותיה האדירות, משדרת אותות מצוקה וכישלון. היא אחת הערים הכי עניות, הכי מסוכסכות והכי מדאיגות בישראל.

העיר הקדושה לנצרות מאבדת את תושביה הנוצרים. הם בורחים ממצוקותיה. בורחים בגלל היהודים והמוסלמים. הנוצרים הערבים שמתגעגעים אליה מרחוק לא מורשים להגיע אליה בלי רישיון של זרועות הביטחון כאילו היא מוקד של מלחמה. העיר הקדושה למוסלמים נצורה בפניהם. לא ניתן לנוע בה בחופשיות, הם תמיד חשודים. העוני הערבי בתוכה מקרב אותה יותר לסומליה. החינוך בבתי הספר שלה עני עוד יותר.

גדר כולאת את תושביה, כולם. היהודים שחושבים שכך בטוח יותר והערבים רואים בגדר מחסום שחוצץ בינם לבין החיים. שתי האוכלוסיות מרגישות מאוימות. וביום ירושלים מוציאים סיבה, כל אחד מצדו, לפסול את האחר. והפסילה הזאת מביאה לתוצאה הפוכה: כל צד דבק בה יותר. רוצה לשלוט בה יותר. לפסול את האחר שלה יותר.

הרבה היסטוריה יש לירושלים, ופחות עתיד. הרבה יופי יש בירושלים אבל גם הרבה כיעור. הרבה אהבה יש לירושלים, אבל גם הרבה יותר שנאה. אז למה אני מסתפק בה בפחות שעות שינה מבערים אחרות בארץ? האם זו תופעת טבע הקשורה במזג האוויר? האם זו תסמונת של אהבה סמויה? האם זאת סתם פנטזיה? או שמפחדים לעצום עין יותר מדי שעות מתוך דאגה ביטחונית?

נזיר מג׳לי - עמית מכון שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il