שואה, משפחה ואהבת נשים: דיווח מקאן
שאלת זיכרון השואה מעסיקה את הדור שלנו, וגם את הסרט המטלטל "הבן של שאול" של הבמאי ההונגרי לאסלו נמש המועמד לזכות בדקל הזהב. יואכים טרייר מביא למסך דרמה משפחתית טראומתית, והסרט "קרול" מספר את סיפור אהבתן הבלתי אפשרי של שתי נשים בשנות ה-50. סקירה מקאן
הבמאי ההונגרי לאסלו נמש הציג את סרטו הארוך הראשון בתחילת פסטיבל קאן, ומאז הפך לסרט המדובר ביותר מבין כל הסרטים שהוקרנו עד כה בתחרות על דקל הזהב. בגיל 37, כשמאחוריו ניסיון כעוזר במאי של הגאון הקולנועי בלה טאר (וגם שהות בחממת הקולנוע של ירושלים, שם פיתח את התסריט), לוקח לעצמו נמש את החוצפה להציג סרט שואה המתרחש באושוויץ באסתטיקה יוצאת דופן, שמזכירה במשהו את זו המקובלת במשחקי האקשן הממוחשבים.
ב"הבן של שאול" העלילה סנטימנטלית ואולי הירואית יתר על המידה, אבל הדרך בה היא מעניינת מכיוון שבעוד דמותו של הגיבור נוכחת כמעט בכל רגע בסרט, זוהי תפיסת המרחב המבולבלת שמעניקה לנו תחושת חוסר אונים וחרדה. ראשו גזה רוהריג שמגלם את שאול, איש הזונדרקומנדו באושוויץ, ממרכז את הפריים של המצלמה המאוד לא נדיבה של נמש. קשה מאוד להבחין מה קורה ברקע כשהוא נע ברחבי מחנה ההשמדה. ראשו ופניו ממלאים את המסך, ומסביבו ניתן להבחין מדי פעם בתנועה, בהתרחשות, באסירים, בקלגסים, בגופות.
שום דבר לא ברור בסרט המטלטל הזה, וזהו מקור כוחו. אנחנו מבינים כי לשאול נדמה שהוא מצא את גופת בנו, והוא עושה כמיטב יכולתו, תוך סיכון חייו ושאריות אנושיותו, כדי לאתר רב שיסכים לקבור אותה כהלכה. בדרך הוא פוגש דמויות רבות (ביניהן של האסיר הירש בגילומו של אמיתי קדר הישראלי), אולם אנחנו נותרים מבולבלים, נסערים, ומבועתים מהסביבה הכאוטית שבה משתלבים סיפוריהם של קורבנות רבים כל כך וגם של ניצולים - שאינם ניתנים לתפיסה.
זהו ניסיון אבוד מראש מבחינת נמש, שמיירט בעזרת המצלמה גיבור נואש אחד באושוויץ. מאחוריו ומצדדיו ניתן להבחין בהתרחשות אינטנסיבית - ומלפניו רק אנחנו הצופים המהופנטים, שלא יכולים להתחבא.
ייצוג של סיפורים אישיים, וגם של קורבנות, עומד במרכז הדרמה המשפחתית המסקרנת של יואכים טרייר "Louder Than Bombs". הבמאי הנורבגי בן ה-40 שמספר את סיפורם של שלושה בני משפחה - אב ושני בניו, שחוזרים למותה הטרגי של האם, ומשחזרים את תפיסתם את האירוע הטראומטי ואת השלכותיו על היחסים ביניהם - ועל כל אחד בנפרד. הפורטרט המורכב של טרייר תוהה על הקשר בין האמת לאופן שבאמצעותו אנו מכילים אותה. בניגוד לנמש, הדיון של טרייר הוא תיאורטי בעיקרו, מהזן של מיכלאנג'לו אנטוניוני ו"יצרים" הקלאסי שלו.
האירוע המחולל הוא מותה של צלמת מלחמות מצליחה (איזבל הופר) בתאונת דרכים שנחשדת כהתאבדות. שנים מעטות לאחר מכן, האב (גבריאל ביירן) מנסה להפשיר את היחסים עם בנו הצעיר והמתבודד (דווין דרויד), ומבקש להיעזר בבנו הבכור המוצלח שהפך לאב טרי (ג'סי אייזנברג), ומביא איתו חבילה שלמה של בעיות מהבית.
הדרמה הרב שכבתית הזו מכילה רגעים קומיים רבים, אך מצליחה לחדור עמוק ולגרום לנו לתהות האם מה שנראה לנו על המסך, הוא אמת. כך למשל השיער השופע והחלק של איזנברג שהוא סביר להניח פאה (השחקן לאחרונה גילח את שיערו לצורך תפקידו כלקס לות'ור בצילומי "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק").
כיום, בעיצומו של פסטיבל קאן, מסומן "הבן של שאול" כאחד המועמדים המובילים לזכייה בדקל הזהב ביום שבת הקרוב, אולם מאז עלה לו מתחרה חזק אחר, והוא בא ממקום אחר, ובסגנון שונה לחלוטין (ובקרוב יצטרף למירוץ סרטו החדש והמדובר של פאולו סורנטינו "Youth"). טוד היינס, מהמוערכים בבמאי ארצות הברית, הגיע לריביירה הצרפתית עם הדרמה התקופתית הרומנטית "קרול" - דרמה שהיתה עשויה להיות שגרתית, לולא עמדו במרכזה שתי נשים.
"קרול" הוא עיבוד לספרה של פטרישיה הייסמית' "מחיר המלח" המגולל את סיפור אהבתן של אישה מתבגרת ועשירה בשם קרול (בגילומה של קייט בלאנשט המעולה כתמיד) ותרז, צעירה תמימה ההולכת שבי אחריה (רוני מארה). בשנות ה-50 היפות, אך השמרניות של אמריקה, זוהי סיטואציה בלתי אפשרית, במיוחד כשקרול נמצאת בעיצומו של הליך גירושין מבעלה העשיר והעדיין אוהב (קייל צ'נדלר), כשעל הפרק עומדת גם שאלת המשמרות על בתם הקטנה.
קרול המרירה אוספת את תרז במכוניתה והשתיים יוצאות למסע ברחבי המערב התיכון (משמח שאפשר לצאת למסע שכזה בלי מליסה מקארת'י). מי שהתחילה את המסע כאישה חזקה וסרבנית, תתרכך בלית ברירה, ומי שנהגה להגיד כן לכל בקשה - תהפוך לאישה עצמאית שעומדת על שלה.
את הדרך סולל היינס ברגישות רבה, ובהרבה מאוד עידון ועדינות קלאסית. בכך הוא נבדל מ"כחול הוא הצבע החם ביותר" שזכה בדקל הזהב לפני שנתיים, ובו, כזכור, סיפור אהבה לסבי בצירוף סצנות סקס גרפיות. "קרול" עשוי לזכות באותו פרס עם סיפור דומה, אבל כזה עשוי בסגנון שונה לחלוטין.
אהבה אסורה צצה גם ב"מרגריט וז'וליין" של הבמאית הצרפתיה ואלרי דונזלי בת ה-42 ובן זוגה ז'רמי אלקיים, שגם מככב בתור ז'וליין, בחור צעיר המעורב בזוגיות אסורה עם אחותו מרגריט (אנאיס דמוסטיר). השניים גדלים בחסות משפחתם המגוננת, אולם התבגרותם מאיימת להביא לקץ הילדות השובבה וגם לסוף יחסיהם. אלא שהתשוקה שהם חולקים גורמת להם לברוח, לבגוד ביקיריהם ובחוק, ועל כך הם משלמים בחייהם.
הדרמה הרומנטית מבוססת על סיפור אמיתי מהמאה ה-15, אולם הבמאית נותנת בהם סימנים רב תקופתיים מאז ומימינו אנו. בכך היא ממשיכה פרויקט בו החל בעבר פרנסואה טריפו, ואותו נטש - כנראה בצדק. מדובר בבדיחה הלא מצחיקה של הפסטיבל, על פי רבים - בין השאר
בגלל שנראה שדונזלי ואלקיים חומדים לצון כמו זוג ילדים שובבים, ועל הדרך יצרו קשקוש נטול משמעות שמשעשע אותם. רק אותם.
בעוד שהקשקוש של דונזלי נטול משמעות, הקשקוש החדש של גאס ואן סנט "ים של עצים" הוא רב משמעות וכבד ערך - רק בעיני עצמו. ההקרנות של הדרמה בכיכובו של מת'יו מקונוהיי התקבלו בקאן באכזבה רבה ובקריאות בוז צורמות, כיאה למשל האקזיסטנציאליסטי הקלוקל של הבמאי הוותיק, על גבר במשבר שיוצא מביתו שבארצות הברית ליער עבות ביפן כדי להשלים עם גורלו ולמות.
כשהוא פוגש בברנש מקומי שתעה בדרך (קן ווטנבי) מתעוררת בו מחדש השאיפה לחיים, ומתחיל מאבק ההישרדות שלו. זה נשמע ניו אייג'י מבולבל - וזה אכן כך. מקונוהיי, ווטנבי וגם נעמי ווטס ממש אבודים ביער ליד טוקיו, וכמו הצופים, לא יודעים איך לצאת משם.
