הקומביין שלנו גדול, ויקר וחכם
הוא חזק כמו מכונית על, קשוח כמו טנק, מתוחכם כמו מטוס נוסעים, עולה כמו דירת 3 חדרים במרכז תל אביב והוא מספק חומר גלם להכנת 365 אלף פיתות ביום עבודה אחד. סיבוב על הקומביין החדש של קיבוץ רוחמה מנפץ את כל המיתוסים על מקצוע החקלאות
הפיחות במעמדה של החקלאות בעיני הציבור אינו סוד. אם פעם אנשי גידולי השדה והפלחה זכו ליוקרה ומעמד, היום הם מוצאים עצמם בשפל חסר תקדים. בין היתר נתפס המקצוע כעבודת כפיים שחורה וחסרת הילה, רחוקה במיוחד מקדמה מודרנית. בפועל המצב שונה לגמרי. ישראל שומרת עדיין על מעמדה כאחת המתקדמות והמפותחות בתחום, ונחשבת מקור ידע מוביל בעולם בהשבחה גנטית, פיתוח זנים חדשים של גידולים, טכנולוגיית השקיה מתקדמת, שיטות גידול חדשניות והרשימה ארוכה ארוכה.
בהתאם, רמת המיכון של החקלאות המקומית עשויה להעמיד בצל את הטובות והיקרות שבמכוניות הנוסעים, ומחייבות מפעיל מיומן השולט ברזי מערכות מתוחכמות ומסובכות. אם תרצו, הרבה יותר איש הייטק מפלאח מסוקס עם גריז מתחת לצפרניים. כדי לקבל מושג עד כמה השתנתה החקלאות בשנים האחרונות, יצאנו לסיבוב על הקומביין החדש של "גשר" (ר"ת גידולי שדה רוחמה), הכלי הכי גדול, הכי חזק והכי מתקדם שיש כיום בארץ לקציר חיטה. וחזרנו מהופנטים.
חזק כמו פרארי, קשוח כמו טנק: ה-S690 הוא הקומביין הגדול והחזק ביותר של ג'ון דיר, יצרנית המיכון החקלאי מארה"ב. מנוע 6 צילינדרים בנפח 13.5 ליטר מייצר הספק מרבי של 625 כ"ס, תפוקה גבוהה יותר מפרארי 458, אבל יש לו רק שני יחסי העברה כך שהמהירות המרבית היא 40 קמ"ש בלבד. לא שהוא צריך לנסוע יותר מהר, כוח המנוע לא נועד לשבור שיאי מהירות, אלא כדי להזיז 20 טון ולאפשר את פעולת מערכות הקציר, הדייש והכבישה. למעשה, כל התהליך מתנהל במהירות חלזונית של 4.5 עד 6 קמ"ש. הצמיגים מסיביים למדי - הקדמיים גדולים פי חמישה ממכונית פרטית (900/65R32), האחוריים האחראים על ההיגוי "רק" פי שלושה (620/75R26). ההנעה היא קדמית אבל ניתן לשלב גם את הצמד האחורי למשימה, כדי לטפס בקלות על העליות התלולות והחלקלקות של השדות בצפון מערב הנגב.
הקומבינה הישראלית: למרות המפרט המרשים, הקומביין עצמו אינו הסיפור המרכזי, אלא החיבור למכבש "באלות" (חבילות) הקש. מדובר בקומבינציה ישראלית יחידה בעולם, שגם מביני דבר מתקשים לעכל את ההרמוניה שבפעולתה. קציר החיטה דורש ביסודו ארבעה כלים, שכל אחד מהם עושה פעולה אחת; קומביין שקוצר ומפריד בין הגרעינים למוץ ולקש, אחריו טרקטור הקוצר את השיבולים לגובה האדמה, טרקטור נוסף עם מגוב המיישר את המוץ והקש לשורה, וטרקטור נוסף עם מכבש האוסף את המוץ והקש והופך אותם לבאלה מרובעת.
הקומביין של רוחמה עושה את כל הפעולות בבת אחת, אבל יצירת הסינרגיה בינו ליחידת המכבש הרתום לאחוריו, הייתה מסובכת ומורכבת. לא נלאה אתכם בכל הפרטים הטכניים, אבל נציין שבסוף נבחר דווקא מכבש של יריבתה הגדולה של ג'ון דיר, מייסי פרגסון, המחייב חיבור מיוחד לשילוב זה. כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה, הדבר דומה למחבת בתוכה מתבצע כל תהליך הכנת שניצל, מחזה עוף גולמי דרך בלילה בביצה ופרורי לחם ועד לטיגון מדויק והגשה לצלחת, ללא מגע יד אדם.
הקש מבוקש יותר מתבואה: בתהליך הייחודי, הקש עובר ישירות למכבש - והוא אינו נאסף מהאדמה בתהליך השגרתי. הוא נקי מאדמה, קצוץ דק ומכיל את כל המוץ - חומר עם ערך תזונתי גבוה שמאפשר להשתמש בו להאכלת בהמות. הוא נחשב לאיכותי ביותר בשוק, ובאופן אירוני יש לו ביקוש גבוה לא פחות מהגרעינים עצמם. העובדה שכל הקש עובר למכבש ולא נותר על האדמה, משחקת תפקיד כפול נוסף; כך משתפרת הרווחיות, שכן אין כמעט פחת של חומר, ונחסך הצורך בעיבוד הקרקע לפני הזריעה בעונה שלאחר מכן, דבר שהיה פוגע בפוריות אדמת הלס ויוצר סחף של שכבת הקרקע העליונה. אגב, מחיר היעילות ההנדסית אינו שווה לכל נפש: 2,700,000 שקלים.
רוחמה איירליינס: הטכנולוגיה והמורכבות של הקומביין מחייבות יחס דומה לזה שמקבל מטוס נוסעים מודרני. לא במקרה גילינו שהצוות ברוחמה שומר עליו כמו על תינוק. כשעה וחצי של בדיקת מערכות מקיפה, ניקוי וגירוז דרושים לפני שאפשר בכלל להניע את המנוע, ובסיום כל יום עבודה הוא עובר ניקוי ייסודי בלחץ אוויר גבוה מהאבק והלכלוך הרב, שגוזל כשעה נוספת. אפילו את כיסוי הניילון מהמושבים הם מסרבים להוריד.
חמש מדרגות מובילות אל עמדת השליטה, 3.5 מטרים מעל פני הקרקע, כדי להציע את התצפית הטובה ביותר על נוף צפון מערב הנגב והשדה שלפנים. הוא גם קובע אמת מידה לתנוחת ישיבה שולטת החביבה על לקוחות קרוסאוברים, ולידו גם דיסקברי 4 מרגיש מאותגר גובה. הפינוקים כוללים כיסא מפעיל הידראולי שמבודד טוב יותר מריינג' רובר את הקרקע המשובשת, מערכת שמע ומזגן חזק יותר מזה של סובארו. בידוד הרעשים מוחלט ומזכיר את הדממה בספינת הדגל של לקסוס.
הדמיון לתא טייס מודרני ממשיך עם שלושה מסכי מגע השולטים במערכות השונות, ומציגים כל נתון שתרצו לדעת. על המהירות שולט ג'ויסטיק שקובע גם את גובה השולחן (הקוצר את השיבולים), גובה ומרחק כנפי האיסוף ומפעיל את ארובת פריקת הגרעינים. צ'ק ליסט נוסף נדרש לפני שמתחילים לקצור, והוא כולל את הזנת מספר החלקה, זן הגידול וספקי הזרעים למערכת ניווט לוויני (GPS). מחשב הקומביין פועל יחד עם ה-GPS ויוצר מפת כמות התבואה מכל תא שטח, ברמת דיוק של עד 10 סמ"ר.
המידע נאגר במחשב ומאפשר את התאמת הדשן וכמות הזרעים לתא השטח הספציפי בתהליך הזריעה בשנה שלאחר מכן. גם הניהוג נעשה על ידי ה-GPS בדומה לטייס אוטומטי, ומאפשר קציר ישר כמו פלס. הקומביין לא נח לרגע ועובד כמעט ללא הפסקה, שכן עם 12 אלף דונם מדובר בהרבה עבודה שיש לעשותה בזמן קצר, אחרת היבול נרקב. אפילו העברת הגרעינים לעגלת האיסוף נעשית תוך כדי תנועה ומזכירה תדלוק אווירי של מטוס קרב.
אלף פיתות ביום עבודה: למתבונן מהצד עשוי הקציר להיראות כמשימה פשוטה; נסיעה בקו ישר הלוך וחזור לאורך השדה, ומרביתו כזכור יכולה להיעשות ללא מעורבות מפעיל. למעשה מדובר בעבודה מורכבת ביותר. מלבד תפעול המערכות המורכבות, את הקציר נכון לעשות באותו כיוון של נתיב הזריעה, פני השטח המשופעים לא מאפשרים נסיעה בשני הכיוונים, ויש מכשולים בשדה אותם צריך לעקוף - כמו ברזי השקיה למשל. עסק לא פשוט עם 20 מטרים של אורך ו-10 מטרים של רוחב. ולכן רק שניים מתוך עובדי "גשר" מוסמכים לנהוג בקומביין, העלית שבעלית. אגב, גם הם מודים כי עדיין לא למדו את כל המערכות המתקדמות.
יזהר ורדי הוא אחד מהם, ובגיל 58 יש מאחוריו כבר יותר מארבע עשורים של עבודה בשדות הקיבוץ. הוא מכיר כל בור, חריץ ושיפוע בשדה, ואם אבן כלשהי זזה, היא קודם כל מתקשרת להודיע לו על כך. עם יד מדויקת ורגישה כמו של מנתח מוח, משחיל יזהר את הקומביין בשבילי הגישה הצרים, כשרק סנטימטרים בודדים מפרידים בין הקצוות לפגיעה בקרקע. עם רמת מיומנות כזאת, נראה שהוא יצליח לנהוג את הקומביין גם בשדרות רוטשילד בת"א כולל חניה ברוורס.
ובטח תרצו לדעת שביום עבודה אחד קוצר צמד המפעילים כ-250 טון גרעינים. אלה 182.5 אלף שקיות קמח, או 365 אלף פיתות, אם תתעקשו.
לפנייה לכתב/ת 
