פסטיבל קאן: "פאודה" בסגנון הוליוודי
מותחן הפעולה "סיקאריו" לא יזכה בדקל הזהב, אך אפשר לסמן אותו כבר עכשיו כמועמד חזק לאוסקר. מלחמת הביטחוניסטים האמריקנים בקרטל הסמים המכסיקני יעשו את זה להוליווד, וגם לישראלים שייזכרו ב"פאודה" ובמציאות. ומה עם הסרט החדש של פאולו סורנטינו? סקירת פסטיבל קאן
מקורו של המושג הספרדי "סיקאריו" בארץ ישראל של תקופת המרד הגדול של יהודה ברומאים - כך אנו למדים בפתיחתו של הסרט. בימים ההם פעלה בירושלים קבוצה מחתרתית אלימה שכינתה עצמה "הסיקריקים". חבריה היו מעין טרוריסטים עבריים קדמונים שהתנגדו לכיבוש הרומאי, וניסו לפגוע פיזית בנציגיו. במכסיקו של היום, אימצו את הביטוי ככינוי למתנקשים מטעם קרטלי הסמים האימתניים הפועלים בה.
זהו לכאורה הקשר היחיד בין הסרט לבין ישראל, אבל יש פה עוד משהו, הנוגע למציאות העדכנית במזרח התיכון. וילנב מתאר בדרכו היצירתית את מלחמתם של כוחות הביטחון האמריקנים באותם קרטלים מסוכנים ומנהיגיהם חסרי הרחמים. המלחמה האכזרית הזו מתרחשת משני צדי הגבול הדרומי של ארצות הברית ומכסיקו, ושני הצדדים סופגים אבדות. יש פה כנופיות פרועות, ערים מוזנחות וצפופות ועוני מחפיר מדרום, ומנגד לוחמים אמיצים ומצוידים היטב, חקירות במתקנים סודיים, ומשת"פים. לעזאזל, יש פה אפילו מנהרות. וגם לא מעט תהיות מצפוניות.
אפשר להגיד ש"סיקאריו" הוא קצת כמו הסדרה הישראלית המצליחה "פאודה", קצת כמו "ארגו" של בן אפלק, והרבה כמו "כוננות עם שחר" של קתרין ביגלו. וילנב הקנדי יצר פה עבודה מדהימה, רווית מתח ורחבת יריעה. זהו מותחן פעולה ריאליסטי, עדכני ואפקטיבי להפליא שמקפיץ את הלב, וגם את המצפן המוסרי שלנו. ואלו, גבירותיי ורבותיי, החומרים שהופכים אותו למועמד חזק ביותר לאוסקר.
הסרט נפתח בפשיטה של ה-FBI בפיקודה של קייט (אמילי בלאנט) על מתחם חשוד באריזונה שהופך למלכודת מוות בגלל מטען נפץ. אירוע זה מזעיק את רשויות הביטחון האמריקניות, וצוות פעולה מיוחד מוזעק כדי לצאת למלחמת חורמה בקרטל הסמים שאחראי פיגוע הזה. קייט מגויסת על ידי מאט (ג'וש ברולין) לצוות שכולל גם כמה לוחמים בוגרי עיראק ואפגניסטן, וכן ברנש אחד שתקן ומסתורי בשם אלחנדרו (בניסיו דל טורו).
מה שמתחיל במשימה פשוטה לכאורה שמסתבכת - מבצע הסגרת ברון סמים מהעיר חוארס (שכמו עזה במקרה שלנו, נמצאת ממש מעבר לגדר לגבול) - היא רק יריית פתיחה לתוכנית גדולה יותר. יריה אחת מני רבות שמכוונת עמוק ללב של מנהיג הקרטל. וילנב לא חוסך מאיתנו מראות קשים מרחובות חוארס. טיפוסים מפוקפקים עם רצח בעיניים, גופות כרותות איברים שתלויות באמצע הרחוב, וגם משפחות חסרות מזל שנשאבות למצב הזה. האכזריות הבלתי מתפשרת של הקרטל ברורה ומאוד גרפית, אבל מה עם זו של האמריקנים?
קייט מגלה שהמשימה שאליה היא נשלחת יותר מורכבת ממה שמספרים לה בתדרוכים. מאט אמנם הדביק כוונת על ראשו של מנהיג הקרטל, אבל גם הוא וגם שולחיו בבית הלבן יודעים שלא זה מה שימגר את הצרות מהצד הכאוטי של הגבול. סיכול ממוקד הוא נקמה שמוגשת קר ונקי, אבל מדובר בעסקים מלוכלכים והמפתח להבנתם נמצא אצל אלחנדרו. כמו ב"כוננות עם שחר", גם כאן זוהי האישה שבצוות שלא מוכנה להרפות, מתעקשת להכניס את המוסר לדיון להציב בפני מפקדיה שאלות. את התשובות שהיא תקבל בסוף, היא לא תרצה לשמוע.
ג'ונגל עירוני
שכונות פשע מוזנחות הן גם התפאורה של "דיפאן" דרמת המתח של ז'אק אודיאר הצרפתי, שגם היא מאוד ריאליסטית וגם נוגעת לנו הישראלים. גיבור הסרט הוא דיפאן, לוחם מהמורדים הטמילים שנמלט מסרי לנקה. הוא נוחת בצרפת עם אישה וילדה - אלו אינן אשתו ובתו, אך השלושה מופיעים מול רשויות ההגירה כמשפחה, מה שמעניק להם בסופו של דבר מעמד של פליטים.
מתוך "דיפאן"
אלא שהקליטה בארצם החדשה רצופת קשיים. אם תחילה עליהם להסתגל לשפה החדשה שהם אינם מכירים, ולמצוא דרך להתפרנס בכבוד, בהמשך נכונה להם התמודדות שונה לגמרי – שמזכירה להם את שדות הקרב המדממים במולדתם: השכונה המוזנחת בה הם מתגוררים נקרעת בין שתי כנופיות עבריינים. דיפאן, שעובד כשרת בבלוק המסוכן, נקלע באל כורחו למאבקים המסוכנים בין סוחרי הסמים האלימים, וכך גם משפחתו המאומצת שהפכה בינתיים לקצת פחות מאולצת. תסמונות פוסט-טראומטיות שצפות שוב מחזירות אותו למוד לחימה – הפעם בשטח בנוי.
כמו ב"חלודה ועצם" גם פה אודיאר מביא לעולם משפחה לא שגרתית שהנסיבות יוצרות אותה. כמו ב"נביא" הוא מציג בדרכו הקרה והנוקבת את מלאכת ההישרדות של המהגרים באירופה. ובעצם גם אצלנו בישראל. צפייה ב"דיפאן" מזכירה את שכונת התחנה המרכזית בתל אביב, איזור מוזנח ומוכה פשע - ג'ונגל עירוני שמבקשי המקלט מסודאן ואריתראה נאלצים לשרוד בו יום אחר יום, כשמסביבם נרקומנים, בתי זונות, וסרסורים, בוגרי המתחם הנודע לשימצה ברחוב פין 1.
הנוער לאן?
באווירה אחרת לחלוטין מתנהל "Youth" - סרטו החדש והמצופה של גאון הקולנוע האיטלקי פאולו סורנטינו. כל סרט של סורנטינו הוא הבטחה אמיתית, וגם פה הוא מצליח לקיים, אפילו על פי הסטנדרטים האדירים שהציב לעצמו לפני שנתיים עם "יפה לנצח" (זוכה האוסקר הזר). החזון הוויזואלי שלו והרעיונות המופרכים והכל כך נהדרים של הבמאי המיוחד הזה, ניכרים גם פה, כשהוא מעקם את המציאות לפי רצונו, בהתאם לדמיון הפרוע שלו. וילנב ואודיאר שומרים על אותנטיות? לא סורנטינו. והוא לא צריך, זה הסרט שלו.
"Youth" הוא סרטו השני של הבמאי האיטלקי באנגלית, אחרי "זה בוודאי המקום" (2011). אז הוא ליהק את שון פן כרוקר מתבגר ואקסצנטרי שעוזב את אחוזתו ויוצא למסע ברחבי ארצות הברית. עכשיו הוא מזמן את מייקל קיין והארווי קייטל כשני אמנים מקשישים המתגוררים במלון יוקרתי באלפים השוויצרים: פרד (קיין באחד מתפקידיו הטובים אי פעם) הוא מלחין ומנצח שהשאיר את הקריירה המוזיקלית שלו מאחוריו. מיק (קייטל) הוא במאי מזדקן שלא יכול להרפות מהיצירה שלו ועמל ביחד עם עוזריו הצעירים על תסריט לסרט חדש.
המסע של השניים עובר מחדרם לבריכה, לאחו הירוק, למיטת המסז'יסטית ובחזרה – שיגרה יומיומית שדמויות צבעוניות ותמהוניות מפיחות בה חיים והרבה צחוק ודמע (באדיבותו של סורנטינו). יש פה את בתו שבורת הלב של פרד (רייצ'ל ווייז), שחקן הוליוודי בחיפוש אחר משמעות (פול דאנו), כוכבת הוליוודית שוויתרה על הקולנוע (ג'יין פונדה), מיס יוניברס סקסית וגם חכמה (הדומנית הרומניה המהממת מדלינה דיאנה גנאה), ועוד ועוד, כולל כוכב כדורגל מפורסם לשעבר (ולא נרצה להרוס לכם את ההפתעה) שסורנטינו עצמו העריץ בילדותו בנאפולי.
אבל המסע האמיתי של החברים החכמים, המצחיקים, והציניים - פרד ומיק - הוא לתוך תוכם, אל מה שהניע אותם לאורך השנים. התשוקה והרגש, שאולי נעלמו קצת לקראת הסוף הבלתי נמנע. סורנטינו שוב עושה קסמים ונפלאות ומצליח גם להצחיק וגם לרגש ובעיקר להצית את הדמיון ולהציג את העולם שלו ושלנו בצבעים מרהיבים ובקומפוזיציות נהדרות, ועם שלל רפרנסים מתולדות הקולנוע. ועם זאת, "יפה לנצח" זה לא. אפילו הוא מתקשה לשחזר את יצירת המופת ההיא, למרות שבמידה מסוימת "Youth" ממשיך אותה באופן טבעי.
