"פולטרגייסט": סתם בשביל לעשות רוח
הגרסה המחודשת של "פולטרגייסט" מ-1982 מרגישה כמו חיקוי סתמי ולא נחוץ של קונבנציות ז'אנר האימה. הקסם הקולנועי השובבי והביקורת הפוליטית על אמריקה הלבנה שהדהדו בסרט הראשון, לא מרחפים מעל הרימייק ודוהים במעבר לתלת מימד. הדבר היחיד שרודף את הצופים הוא הנוסטלגיה לסרט המקורי, שרוחו בקושי נשמרה
קשה להבין מדוע היתה נחוצה גרסה מחודשת של "פולטרגייסט" ("Poltergeist"), סרט הבלהות הקלאסי של טובי הופר (בימוי) וסטיבן שפילברג (תסריט והפקה) מ-1982. אם היצירה המקורית כוננה את מה שנחשב כבר עתה לקלישאות הז'אנר - הגרסה הנוכחית נדמית כמיחזור של סרטים שבעצמם היו חיקויים חיוורים של הסרט ההוא שזכה לשני המשכונים.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
פרחים לאנה
איימי
"פולטרגייסט" המקורי לא היה סרט גדול. אבל בסיפור על רוחות רעות החוטפות את בתה הצעירה של משפחה אמריקאית טיפוסית בפרברים, היתה ביקורת על נצלנותו של עולם הערכים הקפיטליסטי שמעורר את המתים מרבצם. כן היו בו כמה דימויים בלתי נשכחים,וראשם הטלוויזיה שמשדרת "שלג", באמצעותה מתקשרת קרול-אן הפעוטה עם הרוחות, ועץ עבות עתיק שחוטף, ממש כך, את אחד הילדים.
אגב כך, הוא הציג את הילדה הבלונדינית הכי מתוקה ומבהילה שנצפתה עד אז בקולנוע האמריקאי (בגילומה של הת'ר או'רורק שנפטרה באופן טרגי בשנת 1988 בהיותה בת 12, עובדה שהופכת את הצפייה בסרט ממרחק הזמן למצמררת במיוחד). והיתה שם, איך אפשר לשכוח, המדיום הננסית בעלת הקול הצווחני שגילמה זלדה רובינשטיין.
הגרסה העכשווית, שביים גיל קינן ("עיר הגחלת") ושסם ריימי הוא אחד ממפיקיה, מוצאת את בני משפחת בואן כשהם עוקרים לבית חדש שעלותו הולמת את יכולותיהם הכלכליות המתדרדרות. בעוד בנם האמצעי חש רתיעה אינטואיטיבית מהבית, בתם הצעירה (קנדי קלמנטס), כך נדמה, מוצאת לה ידידים בלתי נראים המשוחחים עמה מהארון שבחדרה.
לא חולף זמן רב וההורים - אב שפוטר מעבודתו בחברה לציוד חקלאי "ג'ון דיר" (סם רוקוול) ואם שהיא ככל הנראה סופרת לא מצליחה במיוחד, ולא שזה משנה - מגלים שילדיהם (אלה כוללים גם בת מתבגרת) נתונים בסכנה נוראה מצד כוחות עולם השאול שרוחשים כמסתבר בבית. כאשר בשיאו של ליל בלהות הם חוטפים את הבת הקטנה, מזעיקים ההורים צוות מומחים מהמחלקה לחקר תופעות על טבעיות באוניברסיטה המקומי. אלה, יחד עם מכסח שדים טלוויזיוני (ג'ארד האריס, בנו של השחקן ריצ'רד האריס), נערכים לחילוצה.
יש משהו משמעותית פחות מאיים במסכים השטוחים מאשר בטלוויזיה המושלגת, אליה גוחנת קרול-אן הצעירה בסרט המקורי ומכריזה "הם כאן". בכלל, "פולטרגייסט" הנוכחי מתקשה לייצר עולם דימויים שיתחרה בזה שהמציאו הופר ושפילברג. אפילו העץ העתיק שענפיו מכים בחלון חדר הילדים ונראה בסרט המקורי כבעל פני קשיש זעפניות, כאילו יצא מאגדה של האחים גרים - הופך פה ללא יותר מאשר אפקט דיגיטלי סתמי.
יתר על כן, אם הגרסה ההיא כללה התייחסויות שנונות לעולם החרדות הילדי מפני צעצועים תמימים שמתעוררים לחיים בלילה (איך אפשר לשכוח את בובת הליצן ההיא, שכאן מתחלפת בארון מלא בובות) - סרטו של קינן נדרש לכך באופן טריוויאלי ומשעמם.
"פולטרגייסט" המקורי היווה אלגוריה פוליטית מעניינת על אמריקה הלבנה, המסרבת להתעמת עם עוולות עברהּ. ההסבר לנוכחות הרוחות הרעות נבע מעצם הקמתה של שכונת פרברים פסטורלית על אתר שבו היה בית קברות, שהמצבות אמנם הועתקו ממנו אך לא הגופות. המשפחה האמריקאית הלבנה נאבקה שם על הישרדותה, והנבל האמיתי היה היזם הקפיטליסט שבשירותו עבד האב. ההיבט הזה כמעט ואינו קיים ברימייק, מה שהופך אותו ליצירה חלולה וסתמית לגמרי.
מה שעוד בולט בהיעדרו ב"פולטרגייסט" הוא ההומור. האופן שבו הרוחות מהתלות במשפחה בסרט המקורי ומסדרות את הכיסאות במטבח בצורה שובבית, וההתייחסויות הרפלקסיביות לקסם של הקולנוע (שאף הוא, אחרי הכל, מופע מתעתע של רוחות רפאים) - הפכו את סרטם של הופר ושפילברג למהנה, על אף המשיכה הבעייתית שהיתה בו אל עולם הנסתר.
ההפחדות בסרט הנוכחי, אם כך אפשר לכנות את רצף הסצינות הלא אפקטיביות, נטולות שמץ של דמיון. עיסוקו של הסרט במשפחה אמריקאית לא לגמרי אידילית שמתקשה לשרוד את המשבר הכלכלי (הבית שהם רוכשים מוצע למכירה במסגרת עיקול נכסים) - אינו זוכה לפיתוח מעניין.
קשה, על כן, לחשוב על רימייק מיותר יותר לסרט שהברקותיו כאמור נוצלו עד תום בשלל חיקויים מאז ועד היום (ע"ע "פעילות על טבעית" ו"רוח זדונית"). משקפי התלת-מימד אינם מוסיפים מאום לחוויה "הרוחנית", והדבר היחיד שרודף באמת את גיבורי וצופי "פולטרגייסט" מודל 2015 הוא הנוסטלגיה לסרט המקורי.
