"מעשי הנאצים הם טראומה לגרמניה כולה"
השחקן הגרמני אלכסנדר פהלינג למד באמצעות התפקיד הראשי בסרט "מבוך השקרים" על משפטי אושוויץ. בראיון הוא מספר על ההכחשה וההתמודדות עם השואה, העבודה עם טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" וגם על צילומי הסרט "פלאפל אטומי" בו הוא משתתף: "ישראל מדינה מאוד חמה, אבל כיפית"
מתוך סקרנות ורדיפת צדק, רדמן הנחוש, בעל חוש הצדק המפותח, מתחיל להתחקות אחר עקבותיהם של פושעי אושוויץ. הוא יוצר קשר עם עיתונאי שמחבר אותו אל הקורבנות ומשפחותיהם, וכך הוא לומד אט אט על כל מה שהאומה הגרמנית ביקשה להסתיר. הוא עתיד לגלות שכל מה שאהב והאמין בו אפוף שקרים והחקירה מתפתחת לתיק התביעה נגד עובדי ומפקדי אושוויץ, ומאבק צדק עבור הניצולים.
פהלינג בן ה-34 מוכר ודאי לצופים הישראלים מסרטו הבלתי נשכח של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", בו גילם את אחד החיילים הנאצים. "אין ספק שזו הייתה חוויה יוצאת דופן שהיה לי מזל גדול להיות חלק ממנה", הוא מספר על העבודה עם המאסטר האמריקני, "הגעתי לעבוד איתו לגמרי במקרה. הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. טרנטינו היה בגרמניה וחיפש שחקנים שמתאימים ואני פשוט היית שם. לעבוד עם טרנטינו לא דומה לשום דבר אחר. הוא מדהים".
השבוע יבקר פהלינג בארץ יחד עם הבמאי ריקרלי, אך זו לא הפעם הראשונה שלו כאן. הוא הספיק גם לככב ב"פלאפל אטומי" - סרטו החדש של הבמאי דרור שאול ("מבצע סבתא"). חווית הצילומים בישראל היתה מעט שונה עבור השחקן, שכבר התרגל ככל הנראה לסטנדרטים הוליוודים, אבל זכורה לו כחוויה מרגשת ואיך לא - חמה במיוחד. "אני לא יכול לספר שום דבר על הסרט כיוון שהוא עוד לא עלה, אבל כמובן שזו היתה חוויה חיובית", הוא מעיד.
סצנת הפאב ב"ממזרים חסרי כבוד". פהלינג קוצר את הנוכחים עם המקלע
"אני מניח שלא אהיה מאוד מקורי אם אומר שדי חם בישראל, אבל זו גם מדינה כיפית. הייתי לראשונה בחיי בתל אביב וטיילתי גם בירושלים. אני מאוד מעריך את התעשייה הישראלית שמתמודדת עם לא מעט קשיים בעשייה האמנותית. מהבחינה הזו יכול להיות שזה היה מעט שונה ממה שהתרגלתי אליו, אבל אין לי ספק שדרור שאול הוא במאי נהדר ונהניתי מאוד לעבוד איתו".
פהלינג בעל הופעה מרשימה, גבוה, בלונדיני, תכול עיניים. בהתחשב בכך שהוא יליד ברלין ודובר גרמנית, הוא באופן טבעי הופך למועמד לתפקידי נאצים בקולנוע ההוליוודי - כמו זה שגילם ב"ממזרים חסרי כבוד". הוא אינו מתכחש לכך. "אני יכול להבין שהתאמתי לטייפ קאסט מסוים, ראיתי את זה כאתגר וכמובן שמאז לא שוכחים לי את התפקיד הזה. כל דבר שהוא מאתגר ברמת המשחק עבורי זה משהו שאלך עליו מיד, במיוחד כשמדובר באחד הבמאים הכי מדוברים ומוכשרים בעולם".
האם רק במאי איטלקי יכול היה להתמודד עם האשמה והבושה הגרמנית בשנים שלאחר המלחמה, ולטפל בנושאים הטעונים הללו קולנועית כהלכה? לא בטוח. סרטו של ריקרלי אכן אמיץ ומעורר עניין מהבחינה הזו, אך נדמה שנעשו בעלילה שינויים דרסטיים על מנת לקרב את הקהל העולמי לסיפור.
כך למשל, מי שקצת נדחק הצידה בעלילה הוא התובע הכללי פריץ באואר, שהיה הכוח המניע במאבק המשפטי במציאות (ואף מסר את המידע על מקום הימצאו של אדולף אייכמן בארגנטינה אחרי המלחמה), זאת בניגוד לדמותו הבדיונית של רדמן. אבל באואר (אותו מגלם בסרט גרט פוס) הי יהודי, רווק ולא מרשים חיצונית במיוחד, וכך הוא נדחק לשוליים. פהלינג שזוכה לרוב זמן המסך בסרט הוא הראשון להודות בקיפוחו.
"פריץ באואר הקדיש את חייו עבור משפטי אושוויץ. בעיניי הוא גיבור, הוא גם היה צריך לקבל מעמד כזה – ולא קיבל. זה מאוד מצער אותי. לא ברור לי איך האיש הזה לא קיבל מעמד של גיבור עולמי. למדתי הרבה על העבודה שלו בזכות הסרט הזה, וכל כך חשוב בעיניי שיותר ויותר אנשים ידעו מי הוא היה ומה הוא עשה".
אז מדוע לדעתך הוא נדחק הצידה בסרט?
"אני לא יכול ממש להגיב על ההחלטה הזו, כי אני לא התסריטאי או הבמאי. אני מסכים שעבודתו החשובה ראויה לציון. כשהתכוננתי לצילומים הלכתי למוסד על שמו בגרמניה, ונפגשתי עם חוקרים ואנשי ארכיון שידעו לספר לי על עבודתו. היה לי חשוב לדעת הכל עליו. דיברתי איתם ארוכות, הם הראו לי תמונות וקבצים רלוונטים, באמת שמתי יד על כל מה שאני יכול. למזלי היתה לי גם האפשרות לפגוש את גרהארד ויזה, האחרון שנותר מצוות התביעה של משפטי אושוויץ. הוא עבד עבור באואר והוא אדם מרתק. שאלתי אותו המון שאלות, חלקן טיפשיות כמובן, כי הייתי כל כך סקרן".
מה ידעת על המשפטים ועל אושוויץ לפני שהתחלת לעבוד על הדמות?
"ידעתי לא מעט על אושוויץ, אבל אני מודה שלא ידעתי כמעט דבר על המשפטים הללו. דיברתי עם אנשים אחרים בגילי וגם הם לא ידעו על המשפטים יותר מידי. בגלל זה הרגשתי שאני חייב לשים יד על כל פיסת מידע שנגלית לפני".
למה רק עכשיו מגיע סרט כזה על המשפטים? אתה חושב שאולי זה קשור לאומץ של ריקרלי ושזה יותר קל עבורו, בהיותו ממוצא איטלקי?
"אני לא ממש יודע. אני חושב שהממד של מה שקרה במלחמת העולם, ומה שהגרמנים עשו לאנשים אחרים הוא עצום ובלתי נתפס. אני חושב שזה משהו טראומתי עבור האומה הגרמנית כולה, תמיד לוקח זמן לדבר על זה בינינו הגרמנים גם כיום, ואני חושב שזו אחת הסיבות לכך שלקח כל כך הרבה זמן לעשות על זה סרט. בגרמניה התמודדו עם כל כך הרבה דברים, ויש הרבה סרטים על השואה והיטלר. זה אחד הנושאים שלא התמקדנו בו, ועכשיו אנחנו מתחילים לפתח, אולי עכשיו זו נקודת ההתחלה והזמן לעסוק בפרק הזה.
"אני והרבה מחברי חשבנו שאחרי שגרמניה הפסידה במלחמה והיא נגמרה - היא מיד ניסתה להסתכל במראה ולהתמודד עם כל הדברים הקשים שהיא עשתה. מסתבר שזה לקח לגרמנים בפועל הרבה יותר זמן. הם התחילו לדבר על זה רק כ-12 שנים לאחר המלחמה, וגם אז לא לגמרי - עם הרבה שקרים והסתרה מסביב. גם לניצולים, לקורבנות לקח הרבה מאוד זמן להצליח לדבר על זה".
ככל שחקירתו של רדמן הולכת ומעמיקה בסרט, כך הופכת ההתמודדות עם הגילויים לקשה יותר, ופהלינג מודה שהוא עבר תהליך דומה במהלך למידת הדמות והסיפור. "ללא ספק הסרט עוסק בנושאים טעונים ומורכבים. זה היה מאתגר.
כשאתה מצלם סרט תמיד יש לך קשיים, מידי יום, כשמשהו לא עובד, זה די נורמלי. אין ספק שכאן היה משהו מורכב במיוחד", הוא מודה.
"לפעמים אתה הולך הביתה אחרי יום עבודה, ואתה לא יכול להיות מאושר ואתה מרגיש לא שלם. לא עצוב, אבל גם לא שלם. רציתי להיות כמה שיותר מדויק ולמצוא את המקומות בהם אלכסנדר פוגש את רדמן. בכל פעם שהיה לי קשה חזרתי לסיפורים ומצאתי את עצמי מתחבר לנושא בכל פעם מחדש ומנסה לחקור ולדעת יותר".
על מה אתה עובד בימים אלו?
"זה ישמע צבוע, אבל אני באמת מאמין בזה: אני מת על הקולנוע האירופאי. היה לי מזל גדול לעבוד גם בהוליווד וכמובן שאשמח לעשות זאת שוב, אבל אני לא מרגיש שהשאיפה שלי היא להתרכז רק בהוליווד. אני מודה על האפשרות לשחק בסרטים, ובאירופה עושים סרטים נפלאים, לא פחות מבארצות הברית. כרגע אני מתכונן לתפקיד בסרט של ראול פק. הוליווד היא כבר לא גן העדן של הסרטים, אני מאושר לעבוד באירופה ומסביב לה, לעשות קולנוע איכותי".
