השיבה לרובנה: בעקבות "סיפור על אהבה וחושך"
ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך" עובד לסרטה החדש של נטלי פורטמן. בעקבות הסיפור, חזרנו יחד עם בתו של עוז אל העיירה האוקראינית רובנה ואל עברה ההיסטורי המצולק. צפו בביקור
את הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז קראו מיליונים ברחבי העולם. לאחרונה זכה הספר לעדנה בשל העובדה שנטלי פורטמן ביימה את הסרט המבוסס על הספר, שאמור לצאת לאקרנים בתקופה הקרובה.
בספר חוזר עמוס עוז אל העיירה רובנה שבאוקראינה, שם נולדה אמו ומתאר ביד אמן את העיירה הציורית שמעולם לא ביקר בה. וכך כותב עוז: "אמי היתה מדברת אליי לפעמים בגעגוע, בקולה החרישי המתמשך קצת בסופי המילים על רובנו שהשאירה מאחוריה. בששה-שבעה משפטים יכלה לצייר לי תמונה. שוב ושוב אני דוחה את הנסיעה לרובנו כדי שהתמונות שנתנה לי אמי לא תצטרכנה לפנות את מקומן".
בין ציונות לאנטישמיות
וכך עוז מתאר את העיר בימים ההם: "העיר רובנו, צומת חשוב של מסילות ברזל, צמחה סביב ארמונם וגניהם מוקפי האגמים של הנסיכים לבית לובומירסקי. נחל ושמו אוסטיה חצה את רובנו מדרום לצפון. בין הנחל הזה לבין הביצה התנוססה מצודת העיר... כ-60 אלף תושבים חיו בעיר בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, רובם יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה...
"לכל רוחב העין השתרעו כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים, מנומרים בביצות ובגושי יערות גדולים. בעיר עצמה היו שלושה - ארבעה רחובות 'אירופיים' ובהם קומץ של בניני שרד בסגנון ניאו-קלאסי וחזית כמעט רצופה של בתי דירות שבהם התגוררו בני המעמד הבינוני... אבל רבים מן הרחובות הצדדיים לא היו אלא דרכי עפר...
"בשנת 1919 נפתחה ברובנו גימנסיה עברית ועמה בית ספר עממי וכמה גני ילדים של רשת "תרבות"... עיתונים עבריים ועיתונים ידיים נדפסו בשנות העשרים והשלושים ברובנו, עשר או שתים-עשרה מפלגות יהודיות נאבקו בזו בשצף קצף, וחוגים עבריים לספרות ליהדות למדעים והשכלת מבוגרים פרחו בה. ככל שגברה שנאת היהודים בפולין, במהלך שנות ה-30, כן התחזק הזרם הציוני והתבסס החינוך העברי, ועמהם - בלי שום סתירה - התבססה גם החילוניות והתגברה המשיכה אל תרבויות הגויים".
כאב וזיכרון
בניין בית הספר תרבות עומד על תלו היום וממוקמים בו משרדים עירוניים. עמדנו דומם לפני הבניין, שבמשך שלוש או ארבע שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות דוברי עברית כמעט 'צברית'. מנהלת המוזיאון של רובנה סיפרה על מאמציה מול העירייה לשמר את המבנה ההיסטורי, ולכל הפחות לקבוע על הקיר לוח זיכרון שיספר את תולדות הבניין.
באנציקלופדיה של השואה (1990, עמ' 1125) מסופר כי ביער האורנים סוסנקי, כשישה קילומטרים ממזרח לעיר, נרצחו ביריות, לתוך בורות שהוכנו מראש, כ-21,000 יהודים, כ-80 אחוזים מיהודי רובנה. וכך מתאר עמוז עוז את הרצח המזעזע: "היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי. זה היער שאליו אהבו כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים.
"ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'".
פרופ' פניה עוז זלצברגר מסכמת את הביקור: "זה סיפור מורכב זה לא סיפור פשוט בכלל ואני באה לכן בלב דואב ובהתרגשות גדולה".
סייע בהכנת הכתבה: פרופ' דוד אסף
