שתף קטע נבחר

סלאמס מומביי: סיור בשכונות עוני בהודו

רחובות מזוהמים, עוני בכל פינה, בתי מגורים בתוך אזורי תעשייה רעילים, כלבים נטושים וילדים רעבים ותערובת של ריחות וצבעים שרק בהודו אפשר למצוא. חברת טיולים הודית מזמינה את התיירים לסיור בשכונות העוני של בומביי כחלק ממיזם שמסייע לתושבי האזור, ומאפשר הצצה לחיים מסוג אחר

"חברים וחברות, ברוכים הבאים. לאחר שנעלה על הגשר ונרד ממנו מצידו השני, נדרוך על אדמת שכונת הסלאמס 'דהרווי' (Dharavi), אחת מבין כ-2,000 שכונות הסלאמס הקיימות במומביי וסביבתה. בשכונה מתגוררים כמיליון תושבים! אתם יכולים לצלם מרום הגשר המשקיף אל השכונה, אבל ברגע שנרד מהמדרגות - בבקשה, חדלו מלצלם". במילים הללו פתח המדריך ההודי, דבנדרה שמו, את מסענו, שהתקיים במסגרת ביקור מיוחד בשם "Slums tour" בתוככי שכונת מגוריו, שלחלוטין אינה שגרתית לתייר המערבי הממוצע.

 

זה נשמע די מעליב לומר על סביבת המגורים שלך שהיא "סלאמס", ולכן שאלתי כבר בנקודה זו את דבנדרה האם גם הם, התושבים המקומיים, מגדירים את אזור מחייתם כאזור סלאמס. הוא, מצדו, לא היסס לומר כי ברור לו שבעיניים מערביות ה"סלאמס" מצטייר מיד כמקום בו אנשים חיים בתוך זבל וזוהמה, אך דווקא לתפיסות התושבים המקומיים כל עוד יש לאנשים שלושה דברים מרכזים בחייהם - מקום לאכול, מקום להניח את הראש ומקור פרנסה - המקום מכבד את דריו, ונושא הזוהמה והלכלוך הופך למשני. עם זאת, אין עוררין על כך שמדובר במשכנות עוני וצפיפות קשים.

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)

את הביקור בשכונה מארגנת חברת טיולים הודית מקומית בשם Reality Tours and Travel. המדריכים בה הם בני שכונות הסלאמס המקומיות, דבר התורם להעצמת החוויה במהלך הסיור. כחלק מהמיזם, החברה מעבירה 80% מהכספים שהיא מרוויחה ישירות לעמותה ללא כוונות רווח בשם Reality Gives, ודרכה נבנים מיזמים חינוכיים כמרכז תרבות ומחשוב וכספרייה, המצויים בתוככי השכונה ומשמשים לטובת תושבי המקום.

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)
 

הסיור, שאורכו כשעתיים וחצי, הוא בעל משמעות רבה, ובעיקר - מכניס לפרופורציות חדשות. בפרט כשיוצרים השוואה בין תנאי מחייתנו כתושבי "העולם המערבי המתקדם", ביחס לתנאי חייהם של התושבים המקומיים או אם תרצו, וכפי שציין דבנדרה המדריך: "כאן, כ-100 איש עומדים בממוצע בבוקר בתור ארוך לכל אחד מתאי השירותים שבמקום".

 

הרעיון להקמת המיזם הוא פרי חברות רבת שנים בין בחור בריטי בשם כריס וואי ובחור הודי מקומי בשם קרישנה פוג'ארי, ששמעו על סגנון הטיולים הייחודי המתקיים בפאבלות שבריו דה ז'נרו בברזיל, והחליטו לנסות גם בהודו. מאז הם זוכים, מדי שנה, לכ-15,000 תיירים מרחבי העולם, וכן בשלל פרסים על תפקודם לטובת החברה המקומית וקידומה. לדבריהם, בודדים הם הישראלים שיצאו לטיולים הללו, ובנימה אישית - אל תוותרו על סיור מעין זה!

 

יורדים מהגשר

נקודת המפגש עם המדריך היא בתחנת הרכבת Mahim, הממוקמת באמצע רחוב סואן בעיר. סביבת התחנה היא הפתיח הרך למסע, אזור לא נעים במיוחד, בו עשרות מבוגרים וילדים ישנים ברחוב, בין קיוסקים לממכר ממתקים ומיני טבק, כשלצדם שלל כלבי רחוב, שנראה כי עייפו מהחיים וכל שהם רוצים הוא רק לשכב ולנוח על המדרכות עטויות הלכלוך.

 

כשדבנדרה, המדריך, הגיע לנקודת המפגש, חשבתי בתוכי שהנה לפני ניצב האדם 'מהעולם האחר'; דבנדרה הוא בחור נחמד ביותר, שהגיע ללא ספק ממקום אחר על הפלנטה שלנו, מאזור שנחשב נמוך למדי בשרשרת המזון המעמדית, לפחות בהתאם להגדרותיו של האדם המערבי הממוצע (וזאת מבלי להיכנס לנושא המעמדות והקסטות שהיו נהוגות בהודו באופן רשמי עד לפני כמה עשרות שנים, ובפועל הן עדיין קיימות). הכבוד ההדדי והקליק המידי שנרקם בינינו, השרה תחושה של ידידות, הפוכה לחלוטין מכל סוג של נימה אתנוצנטרית, כזו המעלה את תרבותו של האחד על השני ומבטלת אותה.

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)
 

לאחר ההיכרות הזריזה, יצאנו לרחוב וטיפסנו על אותו גשר מחליד ובו גרם מדרגות מכובד. משהגענו לפסגתו, התחלנו לחצות את הכביש לכיוון השני דרך רום הגשר, בהליכה החולפת על פני רצף רחב במיוחד של מסילות ברזל ישנות ומתוחות. מבט פניהם של חברי הקבוצה, שכללה שלושה גרמנים, שני אוסטרים ואותי - השתנה באחת נוכח התמונה הפנורמית רחבת הממדים שניבטה מהגשר: אלפי בתי פחונים המטים ליפול, זוהמה שלא תשוער, עשן המיתמר בין הבתים, וכמובן רוכלים המוכרים משלל מרכולתם - פירות, ירקות, ממתקים, מזון הודי על כופתאותיו המגוונות ועוד. בליל של ריחות התגנב לאפי, מרביתם אינם קלים, אם כי קולטני הריח התרגלו אליהם די מהר ודווקא אלה, הם שמהווים נדבך נוסף וחשוב בחווית הסיור.

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)
 

לאחר מספר תקתוקי תמונות למזכרת מגובה הגשר, אפסנתי את המצלמה והתחלתי לרדת בגרם המדרגות לכיוון שכונת דהרווי. ככל שהתקדמנו, התחזק קול ההמון ברחוב הסואן שבשכונה הצפופה. איסור התיעוד עליו התחייבנו, במגמה לשמור על כבודם של דרי השכונה, רק חידד את החושים, בעיקר בשל העובדה שהזכרון שבראשנו יהיה העוגן למזכרת המסע אל שכונת הסלאמס.

 

הגענו אל רצפת שכונת דהרווי. רמת הריגוש, כמוה הסקרנות, עולות באחת. אני מתחיל את מסעי בסלאמס, וחושב באופן די הגיוני שהאזור אולי מסוכן לביקור. בדיוק בנקודה זו קבע המדריך שהמקום בטוח לחלוטין, ואין כלל מקום לחששות. עוד ציין כי דרי המקום מעריכים מאוד את המבקרים, שמסייעים להפחת עתיד חיובי יותר בקרב החברה המקומית, עת כספיהם מועברים לטובת החינוך המקומי וילדי המקום.

 

אזור התעשייה הרעלני

בתחילה נכנסנו לאזור התעשייתי של הסלאמס, האזור המעניין יותר. "אזור התעשייה" הזה, שונה לחלוטין מאזורי התעשייה שנמצאים בערים הגדולות בהן אתם חיים. מדובר באזור של פחונים צפופים במיוחד, אזור עמוס בזוהמה ובצחנה מתועשת, שגם אופניים בקושי מצליחים לעבור בסמטאותיו. ריחות רעלניים אופפים את הסביבה, ולא בכדי. באזור הזה עמלים העובדים על מחזור של מוצרי פלסטיק וניילון; מכונות גריסה מרסקות בקבוקים ושיירי פלסטיק שנאספו ברחבי מומביי. בהמשך הם נשטפים, מונחים לייבוש על גגות הבתים, ואז מתמיינים בעבודה ידנית סיזיפית על ידי נשים היושבות על הרצפה, ובמגע מיומן מפרידות את חלקי הפלסטיק לצבעיו השונים. לאחר מכן הפלסטיק מותך ונמכר בגושים לתעשייה.

 

הכל נעשה כאן במקום, בתוככי שכונת הסלאמס. התהליך מיושן, אך מהווה מקור תעסוקה לעובדים ועובדות רבים המצליחים להשתכר בסכומים של 4,000 ועד 8,000 רופי, משמע - כ-300 ועד 600 שקלים מדי חודש.

 

המשך המסלול בתוככי האזור התעשייתי של דהרווי מפגיש אותנו עם מספר עובדים, המתיכים נחושת ללא כל אמצעי הגנה על מערכת נשימתם בחדר סגור. ריח רעלני מחריד עומד באוויר ומעורר שאלות בנוגע לעתיד העובדים הללו, החשופים מדי יום ובמשך שעות, לרעלנים קשים. מסתבר שאלה מודעים לכך שחייהם צפויים להיות קצרים, אך מבחינתם המשימה היא לדאוג שכלכלתם וכבודם של בני ובנות משפחתם יישמר - יהא אשר יהא!

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)
 

שלל מפעלים קטנים נוספים, המתאפיינים בעבודות כפיים, מצויים בתוככי אזור זה של הסלאמס - החל מצובעי בגדים, דרך מחדשי פחים לאכסון נוזלים ומעבדי עורות ועד למפעל המייצר באופן ידני תיקים, חגורות וארנקים, אותם מרביתנו רוכשים בכל שווקי העולם. כאן מתגלה האמת המרה (והידועה) במערומיה: מוצרים שונים הנמכרים בעשרות ובמאות של דולרים בשווקים המערביים, מיוצאים מכאן למשווקים החיצוניים במחירים מגוחכים. יצרן תיקים מקומי אף ציין בפניי שאני יכול להזמין אצלו איזה מותג של חברה שרק אחפוץ, והוא יכין אותו בעבורי. לו רק היו חברות הענק רוכשות במחירים גבוהים יותר ולא שומרות בתוכן פער רווח עצום שכזה, יתכן ומיליוני עובדים המנוצלים על ידי כוחות השוק - היו נתונים לחיים טובים יותר, ולו במעט.

 

המשך אזור התעשייה של הסלאמס מפגיש אותנו עם אופי עוגיות, מבשלי סבונים, נשים הישובות על רצפה מבוקר ועד ערב ומגלגלות פופדום (Poppadom), מעין עיגולי בצק דקיקים ופריכים עם תבלינים בתוכם. לאחר הלישה במערוך הן מדביקות את הבצק לייבוש בשמש על מאהלי קש קטנים, ולאחר מכן הם נארזים ונמכרים בשווקים המקומיים שבהודו.

 

הפרד ומשול

המשך הביקור בשכונת דהרווי מוביל אל שכונות המגורים של התושבים המקומיים. כאן ישנה הפרדה מסוימת בין אזורי המחייה של התושבים המוסלמים לאלה של בני הדת ההינדית, וזאת בשל מעשי אלימות קשים שהתרחשו ביניהם במקום בשנות התשעים. בכדי לעבור מאזור התעשייה לשכונת המגורים הראשונה הצמודה לו - זו המוסלמית - יש להלך בצמוד לתעלות חשופות, צרות וצדדיות בהן מתנקזים נוזלי הלוואי, הרעלים והכימיקלים מאזור התעשייה, שזורמים לבסוף לנהר שפכים מקומי. בימות המונסון, בסביבת החודשים יוני-יולי, עולה מדי פעם הנהר על גדותיו, עקב חומרים שהצטברו בו וגורמים לחסימה של זרימת המים לאוקיינוס ההודי.

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)
  

סביבת המגורים, של כלל התושבים בדהרווי, צפופה ביותר. המבנים קטנטנים, מרביתם מאולתרים וארעיים ותנאי התברואה קשים. הסיור בין הבתים הללו דורש ערנות, התבוננות הקפית וזהירה מעט, שכן גגות הבתים מתנודדים ונמוכים. הסמטאות מרוצפות באבנים קטנות ומאולתרות, וביניהן זורמים נוזלים שונים ומשונים. מעת לעת משתנים הריחות המגוונים.

 

סביבת המגורים, הן באזור המוסלמי והן באזור ההינדי, מורכבת משלל תושבים. לא ראיתי שם אנשים השרויים בעצבות, אלא כאלה שהתרגלו לסיטואציית החיים הלא פשוטה אליה נולדו. כאן הם גדלו, כאן עברו את תהליכי החיברות ולמידת תרבותם המקומית, וכאן מרביתם גם יעבירו את משך חייהם - אם מרצון ואם מכורח המציאות.

 (צילום: reality tours and travel) (צילום: reality tours and travel)
(צילום: reality tours and travel)
    

את הביקור סיימנו במרכז החברתי שהוקם לפני כמה שנים, באמצעות אותם כספי רווחים מהטיולים בשכונות הסלאמס (עלות הביקור הנה כ-50 שקלים לאדם). מתנדבים מערביים יחד עם תושבים מקומיים הקימו כאן ספרייה, כיתת מחשבים ועוד מספר פרויקטיים לימודיים. מעט סוראליסטי למצוא בליבה של שכונת סלאמס מקומות מעין אלו, אבל חשיבותם רבה ומבורכת לעתיד התושבים המקומיים.

  

לפרטים: אתר חברת הטיולים במומביי

 

עמרי גלפרין הוא עיתונאי תיירות, במאי ומרצה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: reality tours and travel
החיים בזבל. שכונת עוני בבומביי
צילום: reality tours and travel
מומלצים