שתף קטע נבחר
 

פלישה לנורמנדי - גרסת הקרב המוטורי

העולם מציין את יום הפלישה לנורמנדי, מהלך קרקעי שהכריע חזית במלחמת העולם, גם בעזרת אין ספור דגמי כלי רכב שונים. הכירו את המכוניות והאופנועים שמשני צדי המתרס

"אוברלורד", מבצע הנחיתה בחופי נורמנדי שבצרפת היום (6.6) לפני 71 שנים, היה אחד המבצעיים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה וללא ספק מבצע הפלישה האמפיבי הגדול מכולם. תכנון מדוקדק של שנים, יותר מ-150 אלף חיילים, כ-7,000 כלי שיט ו-12 אלף מטוסים, אפשרו להזניק מתקפה שבסיומה נכנעה גרמניה הנאצית. עד כאן פיסת היסטוריה מוכרת שזכתה לניתוח מעמיק וקפדני לאורך השנים. פחות מוכר הוא השימוש שעשו חיילי בעלות הברית בכלי רכב במתקפה זו, לפי אומדן זהיר יותר מ-10,000 מהם, במגוון גדלים, יעודים ויכולות. מול אלה העמידו חיילי הוורמאכט - חיל הרגלים הגרמני - מספר עצום של כלי רכב מיוחדים משלהם.

 

אז לרגל יום הפלישה, קבלו את כלי הרכב של הצדדים הלוחמים. אופנועים, מכוניות מטה, רכבי שטח, רכבי משא קלים ומשאיות. אלה מול אלה, חלקם הגדול של יצרניות מאד פעילות כיום.

 

הם רוכבים ויורים

מספר גדול של יצרני אופנועים בנו דגמים לשימושים צבאיים שונים. אצל בעלות הברית היו אלה בעיקר יצרניות אמריקאיות כמו הארלי דייוידסון ואינדיאן, יחד עם הבריטיות - BSA ונורטון. אצל הגרמנים היו אלו ב.מ.וו וזונדאפ (Zundapp). השימוש באופנועים המהירים והנוחים לתפעול גם בשטח קשה, התגלה כיעיל מאוד למשימות העברת הודעות וקישור, סיור מקדים ותצפית, כמו-גם בשירות המשטרה הצבאית שעסקה בניתוב וניהול טורי רכב אדירים. שני הצדדים, שלא במפתיע, עשו לכן שימוש במספר עצום של אופנועים, הזוכים כיום לעדנה בקרב אספנים.

 

שם: הארלי דייוידסון WLA

שנות ייצור: 1940-1945

מנוע: V ב-45 מעלות, 750 סמ"ק, 60 כ"ס

טווח מבצעי: 192 ק"מ

מהירות מירבית: 104 קמ"ש

מספר יחידות: כ-90,000

רקע: למרות שהמשטרה האמריקנית עשתה שימוש באופנועים בשנות ה-30, ולמרות שגם במלחמת העולם הראשונה נעשה בהם שימוש, רק ב-1941 ביקש הצבא האמריקני מהארלי דייוידסון לספק לו אופנוע מותאם לצרכים צבאיים מוגדרים מראש. הכלי שנבחר היה מדגם WL בעל מנוע עם יחס דחיסה גבוה, שהציג חוסן מרשים ויכולת דינאמית מפתיעה לטובה - עד כמה ש-330 ק"ג יכולים לספק זאת. בגרסה הצבאית נוסף A לשם, וזו הייתה שונה במספר מרכיבים מהגרסה האזרחית. הבולט מכולם - צבע ירוק זית והסרת חלקי הניקל או צביעתם בשחור.

 

 

בנוסף ליחידות התאורה הראשיות נוספו פנסי האפלה עם חריץ צר כדי לצמצם את סכנת החשיפה. הכנפיים שעטפו את הגלגלים הוסרו כאשר התגלה כי הם אוגרים כמויות בוץ אדירות, ובנוסף צוידו הכלים במערך סבלים למכשירי קשר, ארגזי תחמושת, נרתיק לתת מקלע "תומפסון", ומשטחי חילוץ למעבר בשטחים קשים. חלקם הגיעו עם מגן רוח קדמי וכן מספר שיפורים מכאניים לאמינות ושרידות בשטח.

 

למוניטין שצברו האופנועים האלה בשדות הקרב נודעה השפעה אדירה על התרבות האמריקנית לאחר המלחמה. רבבות חיילים ששבו הביתה מהחזית אמצו את האופנוע הזה, התאימו אותו לצרכיהם או העדפותיהם ולמעשה ייסדו את תרבות אופנועי ה"קאסטום" האמריקנית.

 

שם: ב.מ.וו R75

שנות ייצור: 1940-1946

מנוע: 750 סמ"ק, 26 כ"ס

מהירות מירבית: 90 קמ"ש (עם סירה)

מספר יחידות: 16,510

רקע: דגם זה החליף את קודמו (R12) והיה למעשה אופנוע שנתפר בדיוק על-פי דרישות הצבא הנאצי. לכן, וגם תודות לתכנון ותהליך בניה מוקפד אשר כלל שיפורים בלתי פוסקים במהלך הייצור, התגלה ה-75 כאחד מאופנועי המלחמה הטובים בעולם באותן שנים. הוא היה קל לתפעול, אמין מאד ועמיד, וזכה לסירת צד (עם פתחי חימום לידי ורגלי הנוסע) שחלקה ציר מניע עם הגלגל האחורי ועשתה שימוש בדיפרנציאל מוגבל החלקה. יחד עם יחס העברה נמוך התקבל כלי בעל יכולת תנועה יוצאת דופן בשטח קשה.

 

 

האופנוע של ב.מ.וו נשא בקלות שני לוחמים עם מכונת ירייה ולמרות שהשימוש בו הוגבל לתקשורת וסיור, הוא העניק לכוחות גם כוח אש מרשים שאופנועי בעלות הברית חסרו. אגב, לצד הב.מ.וו שירת בצבא היבשה הנאצי גם הזונדאפ KS750. אופנוע מאסיבי וכבד עם יתרונות מסוימים על הב.מ.וו. אלא שלחץ הצבא גרם לאיחוד שתי החברות ותכנון הכלים, כדי לאפשר שימוש משותף בחלקי חילוף. הכלי כל-כך הרשים, עד כי הצבא הסובייטי השיג בחשאי חמש יחידות חדשות של האופנוע דרך שוודיה, ובנה בעזרתן את הגרסה שלו - 72-M.

 

 

היי הג'יפ

אין כמובן צורך להציג את התועלת הצבאית-מלחמתית ברכב עם הנעה כפולה, צמיגים עם פרופיל גס, מרווח גחון גדול, משקל קל ויחס העברה נמוך. אלה למעשה הכלים העבירים ביותר, שמסוגלים להגיע לכל נקודה כמעט ללא קשר לתוואי השטח. כלי רכב המאפשרים תצפית וסיור אך גם מסוגלים להוביל יחידות התקפה גדולות. בהתאם, שני הצדדים הלוחמים עשו שימוש במגוון גדול של כלים כאלה, ולפניכם הבולטים שבהם.

 

שם: וויליס MB "ג'יפ"

שנות ייצור: 1941-1945

מנוע: בנזין, 2.2 ליטר, 60 כ"ס

תיבת הילוכים: 3 הילוכים קדמיים ויחס העברה נמוך

טווח מבצעי: 482 ק"מ

מהירות מירבית: 105 קמ"ש

מספר יחידות: 647,925

רקע: אף כלי רכב לא זכה לתהילת עולם הנמשכת כבר יותר מ-70 שנים כמו הג'יפ המיתולוגי. כלי הרכב הזעיר הוכיח עצמו כבעל יכולות נסיעה בכל תוואי שטח אפשרי; החל בערבות השלג של רוסיה, חולות החופים באיי האוקיינוס הפסיפי וגם בשבילים הבוציים והכבישים המתפתלים של אירופה. לצד אלו הוא הפגין אמינות מופלגת ושרידות יוצאת מן הכלל, בעיקר בזכות פשטות מכאנית שאפשרה טיפול קל בתנאי שטח. הג'יפ נולד למעשה מהצורך הבהול של צבא ארצות הברית ברכב שטח לפיקוד, שליטה וסיור. הצבא האמריקאי שהתמהמה בכניסתו הרשמית למלחמה, זיהה את הצורך וביוני 1940 פרסם מכרז לרכב שטח.

 

 

דרישות הבסיס המרכזיות היו הנעה כפולה, יכולת נשיאה של שלושה אנשים, בסיס גלגלים של עד 203 ס"מ, משקל עצמי יבש של 590 ק"ג ויכולת נשיאה של 299 ק"ג. אבל מה שאתגר את היצרניות יותר מכל היו לוחות הזמנים, שכן משרד ההגנה האמריקאי דרש אב-טיפוס תוך 50 ימים, ואספקת 70 יחידות לניסוי תוך 75 ימים. בהתאם, החברה שזכתה במכרז "בנטם" לא הייתה הזולה ביותר, אך הצליחה להתחייב ללוחות הזמנים הדחוקים.

 

לאור יכולות הייצור המצומצמות שלה, אפשר הצבא לוויליס ופורד להשלים את פיתוח הגרסאות שלהן. בתקופת הניסוי בלט הוויליס ביכולותיו והסתמן ככלי הנבחר. תקופה זו לוותה רגב בטענות אנשי בנטם כנגד משרד ההגנה, על כי אפשר לטענתה לחברות האחרות לקבל את תוכניות הרכב שלה. בסופו של דבר גם יכולות הייצור של וויליס לא סיפקו את הצבא, וכך הייתה זו פורד שייצרה בסופו של דבר את כלי הרכב תחת שם הקוד GPW (האות W מסמנת את העובדה שזהו תכנון של וויליס).

 

על הבחירה בשם "ג'יפ" יש מספר גרסאות. שתיים מהן מייחסות את הכינוי לשיבוש האותיות GP או לכינוי חיבה שנתנו חיילי בעלות הברית בהשראת חיית המחמד של פופאי שנקראה ג'יפ, ונודעה ביכולת להיעלם ולהופיע בכל מקום, תוך שהיא פותרת בעיות שונות ומשונות.  לג'יפ הייתה גם גרסה אמפיבית ולמרות שיוצרו 12,778 יחידות מסוג זה, היא לא הוכיחה עצמה כיעילה. הצבא הסובייטי שנהנה מתוכנית סיוע נדיבה מאוד של ארצות הברית ונחשף ליכולות של הג'יפ, ייצר לאחר המלחמה את ה-GAZ-67 שהתבסס בכבדות על הג'יפ.

 

שם: פולקסווגן קובלוואגן

שנות ייצור: 1939-1945

מנוע: בנזין, בוקסר, 985/1,131 סמ"ק, 23.5/25 כ"ס בהתאמה

טווח מבצעי: 383 ק"מ

מהירות מירבית: 80 קמ"ש

מספר יחידות: כ-55,000

רקע: כאשר הוא מתבסס על התכנון הבסיסי של החיפושית ומוסיף לו שיפורים קלים, ייצר פרדיננד פורשה את כלי הרכב הקל של הצבא הנאצי. האתגר היה עצום, שכן התבססות על מכלולי החיפושית הכתיבו שימוש ברכב בעל הנעה אחורית ולא כפולה, כנדרש מרכב שטח. על מנת להצליח בכך וכדי לעמוד ביעדי הצבא (משקל מירבי של 950 כולל ארבעה חיילים בציוד מלא), חייב היה פורשה להתמקד בהפחתת משקל.

 

 

בניסויים שערך הצבא הגרמני הפתיעה המכונית הקטנה ביכולותיה, לא מעט בזכות דיפרנציאל מוגבל החלקה מתוצרת ZF ששולב בה. למעשה, התכנון הבסיסי היה טוב כל-כך שלאורך כל שנות היצור כמעט ולא נעשו בה שינויים, להוציא החלפת המנוע באחר בנפח 1,131 סמ"ק, שפותח במקור עבור הגרסה האמפיבית ה"שווימוואגן". כמה מאות יחידות בעלות מרכב חיצוני של חיפושית יוצרו כמכוניות מטה לקצינים בכירים, והן מוכרות בשם Type 82E. הכינוי קובלוואגן הוא בתרגום חופשי "מכונית דלי", בשל מושבים דמויי דלי שחבקו את הנוסעים בגרסאות הראשונות ללא הדלתות.

 

הטנדר נוסע

המשאיות הקלות ששימשו את הצדדים הלוחמים למעשה מילאו את החלל בין רכבי השטח הקלים לבין המשאיות הכבדות. הן היו קלות יותר לתובלה, תמרון בשטחים בנויים צפופים ואפשרו מגוון רחב של שימושים - מהובלת ציוד, אנשים ועד רכב חוליית פיקוד קדמית (חפ"ק). האמריקאים גייסו את דודג', הגרמנים עשו שימוש בגרסה קלה וקטנה של אופל בליץ (ראו ,במשקל כבד")

 

שם: דודג' WC

מנוע: בנזין, 6 צילינדרים טורי, 3.76 ליטר, 92-76 כ"ס

טווח מבצעי: 440 ק"מ

מהירות מירבית: 85 קמ"ש

מספר יחידות: 123,541

רקע: סדרת ה-WC של דודג' התפרשה על מגוון רחב מאוד של תצורות ודגמים. הם יכלו לשנע תחמושת ואספקה, לשאת חיילים, לשמש כרכבי קשר, חוליות חילוץ ותיקונים, לשמש כאמבולנסים וגם כרכב פיקוד. זוכרים? קומנדקר - command car. על ההצלחה האדירה שלו יכולה להעיד העובדה שבשנת 1944 בלבד יוצרו ממנו 63,133 יחידות. עם הנעה כפולה או 6X6 בתצורות מסוימות ועם צמיגי שטח, הוא היה עביר בצורה בלתי נתפסת. הקריירה הצבאית שלו המשיכה עוד שנים ארוכות בצבאות רבים סביב העולם, בהם בריטניה, יוון, צרפת, שוויץ וגם בישראל.

 

 

 

במשקל כבד

איטיות, מגושמות לתפעול, פגיעות, נושאות טונות של תחמושת או חומר נפץ וקשות מאוד להסתרה. אין ספק שלנהוג במשאית גדולה במלחמת העולם השנייה לא היה תענוג גדול. עדיין, הכלים האלו היו חלק חשוב מאוד בשרשרת האספקה הקרקעית של הצדדים הלוחמים.

 

שם: CCKW "ג'ימי" GMC

שנות ייצור: 1941-1945

מנוע: בנזין, 6 צילינדרים, 4,417 סמ"ק, 91 כ"ס

טווח מבצעי: 482 ק"מ

מהירות מירבית: 72 קמ"ש

מספר יחידות: כ-600,000

רקע: בנויה כדי לשרוד, עם הנעת 6X6 ויכולת נשיאה של 2.5 טונות - ה-CCKW של GMC הייתה אחד מכלי הרכב הרב-משימתיים ורבי היכולת של בעלות הברית. היא פותחה לפי דרישות הצבא למשאית גדולה ורב-תכליתית, קלה להובלה בנחתות, עם יכולת נשיאה של 10 חיילים על ציוד לחימה מלא, נוחה לתחזוקה ולתפעול. בסופו של דבר היא זכתה לתהילת עולם כאשר שמשה כעמוד השדרה הלוגיסטי במה שמוכר כ"רד בול אקספרס", מבצע האספקה העצום שניהלו בעלות הברית כדי לתמוך בכוחות הלוחמים הדוהרים מזרחה, לאחר הנחיתה בנורמנדי.

 

 

במהלך מבצע זה בלבד שחקו נהגי המשאיות האלה לא פחות מ-50 אלף צמיגים. לא משנה מה היה השימוש, מיכלית דלק-מים, עמדת נ"מ ניידת, מרפאת שדה, כבאית, רכב תחזוקה וחילוץ או אפילו במה מאולתרת להופעות. בכל מקום בו הופיעה המשאית הזו, התבשרו החיילים כי העוצמה האמריקאית מאחוריהם. אגב, משמעות האות "C" השנייה בשם הדגם היא conventional, שכן על-מנת להפחית את עלויות הייצור, נבנו רבות ממשאיות אלו עם חיפוי קנבס בלבד בתור גג. בישראל הן שירתו כעודפי מלחמה בשנות ה-50 וה-60, ובשנות ה-70 הוחלפו על-ידי ה"ריו".

 

 

שם: אופל בליץ

שנות ייצור: 1937-1944

מנוע: 6 צילינדרים, 3,626 סמ"ק, 68-75 כ"ס

טווח מבצעי: 307 ק"מ

מהירות מירבית: 80 קמ"ש

מספר יחידות: כ-100,000

רקע: הכינוי "מלחמה עולמית" אינו רק גיאוגרפי, אלא גם בעל משמעויות אחרות. כך למשל מצאה עצמה אופל, חברה בת של GM האמריקאית, מייצרת עבור הצבא הנאצי את אחד מכלי הרכב ששימשו את הכוחות הגרמניים באופן הנרחב ביותר (אגב, גם מרכבי הקובלוואגן יוצרו על-ידי חברת הטבעה בבעלות אמריקאית). הייתה זו ה"בליץ" ("ברק" בגרמנית), לציון מהירותה המרשימה ביחס לגודלה. לוגו של ברק שולב בסמל המשאית, ועד היום נמצא בחזית המכוניות של אופל.

 

 

מאז שנות ה-30 היו משאיות הבליץ שם גנרי לסדרת משאיות בינוניות-כבדות שהצטיינו בזריזות ויכולת מגוונת. גרסאות ה-4X4 ו-2X4 הוכיחו עצמן כמתאימות לתנאי לחימה מגוונים, מהמדבריות הלוהטים של אפריקה עד החזית המזרחית הקפואה (שם שודכו לה זחלים של טנק פאנצר 1). המשאית הייתה כל-כך מוצלחת עד כי בשנת 1943, לאחר שמפעל אופל נפגע קשות בתקיפות אוויריות, הוסבו פסי היצור של המשאית היריבה - מרצדס L3000 - לאלו של אופל בליץ.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים