"מכתב לביאליק": מנוצה וקסת למחשב הנייד
גיבורת "מכתב לביאליק" כותבת מכתב למשורר הלאומי בעקבות משימה בבית הספר הקשורה בשיר "קן-ציפור". דרכו הגיבורה הצעירה מקשרת בין הימים שבהם יצר ביאליק לבין ההווה, ומקבלת אישור לעוף על כנפי הדמיון - אולי כמו קהל היעד של הספר: ילדים שמסוגלים לקרוא בכוחות עצמם
יש משהו קסום ומאיים כאחד, במפגש הראשוני של ילד עם טקסט שהוא כבר יודע לקרוא בעצמו. המעבר מהפסיביות של "לשמוע סיפור לפני השינה" להתמודדות אקטיבית עם רעיונות מופשטים בלי הורה שמקריא - הוא מורכב ולא פשוט.
אך התהייה הראשונית על קנקנו של טקסט שלמדנו לקרוא בעצמנו - היא זו שמקנה לו עומק, מותירה בנו רושם גדול, ומקרבת אותו ללבנו. קל להניח שרבים מהמבוגרים, כאשר יתבקשו להיזכר בערגה בספרי הילדות האהובים עליהם, לא ישכחו לציין ברשימה את הספר הראשון שבחרו לבדם בספריה או בחנות הספרים וקראו אותו, סוף סוף, בכוחות עצמם.
לילי נחשפת בבית הספר לשירו הידוע של חיים נחמן ביאליק "קן-ציפור" ומתבקשת על ידי המורה ללמוד אותו בעל פה ולצייר ציור הקשור למילות השיר. שינון השיר הוא מפגש טקסטואלי שטחי הפורח במהרה מהזיכרון ולילי אינה מתקשה לבצעו. עם זאת, במטלת הציור הכרוכה ביצירתיות ובמתן פרשנות מסוימת ליצירה - מתערער בטחונה.
איוריו המרנינים של אבי עופר, הממלאים כל עמוד בספר, לעתים משלימים את הסיפור ומוסיפים לו נופך כמעט הומוריסטי. במקרה זה, הם מקיימים עם הכתוב קשר הפוך - במקום חיות גדולות מפחידות, נראים בו יצורים משונים עם שיניים משוננות, קרניים ואוזניים מחודדות כשל מפלצות, אך בה בעת הם גם צמריריים וחמודים. הפער בין הטקסט למבע החזותי, כמו גם שימושו של עופר בצבעי מים נעימים לעין, יוצר ריכוך של ההתמודדות עם הלא מוכר.
המכתב שמשלשלת לילי לתיבת המכתבים עושה את דרכו לבית ביאליק ומתגלה במקרה על ידי עובדת חולמנית ורגישה בשם ניצן. ניצן מאוד אוהבת לעבוד בביתו של המשורר המכובד, אבל אוהבת הרבה פחות את כיתות הלימוד וקבוצות התיירים המבקרות בבית מדי יום, ואשר - חס ושלום - מלכלכות ומרעישות.
ביראת כבוד וקודש של ממש, היא מאמינה שבבית של משורר "גם אם הוא ממזמן לא גר בו, צריך להיות קצת יותר שקט", ומתענגת מניקיון המדפים בזהירות ומהחזרת הסדר המופתי לבית, בלכתם של המבקרים הרועשים.
בחלקה של ניצן בסיפור, ניכרת אהבה גדולה למילים בכלל ולשירה עברית בפרט, אך לצדה גם רומנטיזציה סכרינית לדמותו של המשורר ופועלו. תהליך הכתיבה ומציאת המילים הנכונות מתואר כמעשה שברירי, הדומה לתפיסת "פרפרים שמרחפים מעל המשוררת או המשורר", המצריך ריכוז ועדינות על מנת להעביר אותן לדף "בלי לפגוע בהן".
ניצן מדמיינת את חיי הסופר כמעין חיי פרישות של יצירה אינסופית, ומייחלת לעצמה לחבר שירים בבית גדול ויפה כשל ביאליק, בלי הפרעה חיצונית של הסביבה. עד שזה יקרה, היא סופגת השראה מנוכחותה בביתו של המשורר, ומקווה שעצם התיישבותה מול שולחן העבודה שלו, המקום מולו כתב שירים לילדים ולמבוגרים, יאפשר גם לה ללקט את השירים שמרחפים להם באוויר וממתינים שתעלה אותם על הכתב.
בספר של פרימו ישנו ניסיון לחבר בין העבר (אותו מייצג ביאליק) וההווה (אותו מייצגות ניצן ולילי), הבא לידי ביטוי באמצעות המילים ודרך הפרשנות החזותית המשלבת פונט מיושן לצד פונט עדכני, והמציגה את חיים נחמן ביאליק חולק את שולחן הכתיבה שלו עם ניצן - הוא עם נייר וקסת דיו בעוד היא על המחשב הנייד.
עם זאת, בפועל, ההתרפקות הרומנטית יוצרת סטייה וריחוק מהעלילה, שעשויה לחלוף מעל לראשם של הילדים, שגם ככה נתקלים במהלך הספר במושגים ארכאיים כמו בולים ותיבות דואר, שרחוקים שנות אור מעולמם הממוחשב.
לבינתיים, עד שניצן תגשים את חלומה להיות משוררת, היא מסתפקת במתן מענה למכתבה של לילי בשמו של המשורר הלאומי. בתשובתה, ניצן מקפידה ברגישות שלא לפוגג את המסתורין המלווה את דמותו של "ההספנתעיר", ומסבירה בפנייה הפונה הן לילדה בסיפור והן לילד הקורא אותו - שבפרשנות אין נכון ולא נכון. כל אחד יכול לעוף על כנפי הדמיון כרצונו:
"כל מי שקורא או שומע שיר יכול להחליט בעצמו על מה הוא מספר ואיך נראים הדברים שהוא מספר עליהם. אולי תחשבי, תדמייני, ותחליטי בעצמך איך נראה 'הספנתעיר'? ואז הוא יראה בדיוק ככה". המילים שכתבה ניצן במכתבה הן אומנם "נכונות", אבל מוגשות לקורא בניסוח דידקטי מרגיז.
ומדוע בעצם נזדקקה לילי לאישור מדמות סמכות כלשהי כדי לתת דרור לדמיונה?
לילדים צעירים יש מאגר בלתי נלאה של דמיון טהור שבבגרותנו האפורה אנו משוועים להשיג בחזרה, וניכר שגם לדמותה של לילי לא חסרה יצירתיות. עוד בתחילת הסיפור, לילי "ידעה בדיוק מה היא רוצה לצייר".
בשונה מחבריה לכיתה שמגישים למורה יצירות עם ביצים וציפורים, יש בבחירת נושא ציורה יציאה מהקיבעון המחשבתי. עם זאת, רק כאשר ניצן נותנת לה את הגושפנקה לדמיין - היא מרגישה בטוחה לעשות כרצונה. יש באמירה שלילי "חיכתה שמישהו יגיד לה" שזה אפשרי ובסדר לתת פרשנות משלה לטקסט, מעין סירוס והקטנה של יכולותיה ועצמאותה כילדה.
אולי לא בכדי נבחר דווקא השיר "קן-ציפור" כעיסוקו המרכזי של הסיפור. שירו של ביאליק מציג תמונת עולם קפואה של אפרוחים המוגנים בביצתם מהסביבה ומלווה באזהרה - "הס פן תעיר," שמא העולם הבטוח שנבנה סביבם יתפרק. זוהי גישה מגוננת מאוד, כי הרי ברור שיבוא יום והגוזלים הרכים יבקעו את הביצה ויתבגרו. ספר הילדים של פרימו מעביר רעיון דומה לזה של ביאליק. הוא מיועד לילדים בראשית קריאה, הנמצאים על התפר בין הקראה הורית ובין מסוגלות של קריאה עצמית.
אך החוויה המאתגרת והכה נפלאה נעשית בגבולותיו של מקום מגונן מדי המצריך את אישורה של דמות סמכותית, בוגרת ועליונה על מנת להצית את הדמיון. כתוצאה מגישת זהירות היתר והדידקטיות שנוקט הספר - הוא בסופו של דבר מגביל את חופש הפעולה הילדי ומקצץ את כנפי הגיבורה שלו.
"מכתב לביאליק" מאת רינת פרימו. איורים: אבי עופר, הוצאת ידיעות ספרים.
לפנייה לכתב/ת 
