המהפכה הצרפתית / "נקודות משחק"
נובאק ג'וקוביץ' פישל ובכה, סטניסלאס ואוורינקה עשה את הבלתי ייאמן וסרינה וויליאמס שוב צחקה בפנים של כולם. גם של הרופאים. פרידה מרולאן גארוס שהיה
רוג'ר פדרר כבר מחכה ליריית הזינוק של עונת הדשא בציפייה דרוכה. רפאל נדאל יתחיל לראות ירוק בעיניים כבר השבוע, בטורניר שטוטגרט. אנדי מארי נפרד בעצב מסוים מהחימר, שבאופן לא שגרתי עשה לו בשבועות האחרונים נעים במחבט.
אלא שעם כל הכבוד לשלישייה המכובדת, את רולאן גארוס הנוכחי ראוי יותר לסכם עם התייחסות לשלושה שמות שונים שעשו אותו. הנה הם לפניכם.
סרינה וויליאמס
לו זר היה מסתכל על המספרים או הדירוג של סרינה וויליאמס ואז בוחן את שפת הגוף שלה בסוף השבוע האחרון של הרולאן גארוס, הוא לא היה מצליח להבין שמדובר באותה שחקנית. במשך יומיים האמריקאית התהלכה על המגרש כאילו מישהו הכריח אותה לעלות עליו. באימון האחרון לפני הגמר בשבת תועדה כשהיא בקושי נושמת. הסיטואציה העלתה ריח עז של סנסציה מתבשלת. מישהי רק הייתה צריכה לעוט על הטרף ולתת ביס גדול.
בסוף המערכה השנייה מול לוסי ספארובה, כשהובילה 5:6, היה נראה שמבחינת וויליאמס זה עכשיו או לעולם לא. האופן שבו עלתה להתמודדות הזאת והעקשנות המוכחת של הצ'כית נתנו לצופים את ההבנה שאם וויליאמס המתענה לא סוגרת עניין באותו הרגע, הסיפור גמור. בכל זאת, יש גבול עד כמה טניסאית, בעלת יכולות פנומנליות ככל שתהיה, מסוגלת לגרד את עצמה מתחתית המדרכה עם שפכטל כדי להרים את הראש מעל המים.
את אותה מערכה היא הפסידה 7:6. את האחרונה היא ניצחה 2:6 בקלילות כמעט מעליבה, בלי להשאיר זכר לסבל ולמחסור בחמצן שליווה אותה עוד מחצי הגמר. הייתה לה סיבה טובה להתאמץ. הניצחון האחרון שלה הפך אותה לטניסאית השלישית בהיסטוריה שזוכה ב-20 גרנד-סלאמים, ולראשונה מאז ג'ניפר קפריאטי הנפלאה ב-2001 שזוכה ברולאן גארוס ובאליפות אוסטרליה הפתוחה תוך חצי שנה.
ועדיין, לא סתם היא כבר הייתה על סף התמוטטות. למרות האפי אנד, זה היה הטורניר הקשה ביותר בחייה. בפעם הראשונה בקריירת המייג'ורס שלה היא צברה חמישה משחקים שנגררו לשלוש מערכות, כשבארבעה היא נאלצת לחזור מפיגור מערכה. בסיבוב השלישי מול ויקטוריה אזרנקה כמעט איבדה את זה, נגד בת ארצה סלואן סטפנס נרמסה כבר בסט הראשון עם 6:1 (אבל התאפסה מהר). מי חשב אז שיהיה בה מספיק כוח כדי לטפס בסולם עד השלב האחרון? בעצם, מי לא?
נובאק ג'וקוביץ'
כבר שלוש שנים שאיש לא מצליח לקרוא על נובאק ג'וקוביץ' תיגר, לפחות לא במשחקים החשובים. בכל פרק הזמן הזה אף טניסאי לא נישל אותו מאחד משני המקומות הראשונים.
תואר רולאן גארוס ראשון בקריירה של "נולה", אם היה זוכה בו, היה התשיעי שלו בעמודת הגרנד-סלאמים וה-54 סך הכל - עדיין רחוק מהמספרים של השחקנים אליהם הוא שואף להידבק בספרי ההיסטוריה. לנדאל השוקע יש 14 (תשע מתוכן בצרפת) ו-65 בהתאמה, לפדרר האגדי 17 ו-85 (!). לסרבי יש עוד קילומטראז' לא מבוטל ללכת עד שיגיע לכמות הזאת, ובכל מקרה לא מדובר ביעד קל להשגה אם נזכרים בעובדה שלפני שבועיים וחצי חגג 28. והשעון מתקתק.
ועדיין, הליכה עד הסוף ברולאן גארוס הייתה עבורו הרבה יותר מעוד מספר. זו החותמת היחידה שהוא היה צריך כדי לקבע את עצמו בפרספקטיבה לאחור כשחקן ששווה תואר גדול לא רק במגרש הביתי שלו במלבורן – אלא גם באחד כזה שבמרוצת השנים והתחרויות היה בו שחקן מוצלח ממנו (נדאל).
הגמר מול ואוורינקה סימן מבחינתו הרבה יותר – בערך מה שהגביע הנכסף והכבד היה בשביל רוג'ר פדרר ב-2009. בזמנו פדרר עשה זאת עם ניצחון מרגש. שש שנים אחר-כך, מול טניסאי עם מכנסיים הזויים, לוק אדיש וטניס לוחמני, הוא קרס.
יהיו שיגידו שהדמעות של ג'וקוביץ' בטקס הסיום הן תגובה לא פרופורציונלית. זה הרי היה ההפסד השלישי שלו העונה בסך הכל, ואחרי דהירה בת 28 ניצחונות טבעי, אפשר ואפילו בלתי נמנע להפסיד לבחור שבשבוע אחד הפך לחומה גבוהה ובלתי עבירה. גם לא בפני השחקן שעד אותו יום חשב שהוא עצמו החומה הזאת.
בכי מוגזם או מוצדק, אפס ימי המנוחה של ג'וקוביץ' לפני הגמר (בעקבות המשחק בן היומיים מול אנדי מארי) עשו לו רק רע. טקטיקת המשחק שלו, שכללה בעיקר המתנה לטעויות שואוורינקה לא עשה, השתלמה לו רק במערכה הראשונה, ומאותה נקודה רק החמירה את מצבו. במקום ליזום ולהיות אקטיבי, השחקן הטוב בעולם התגונן והזכיר קצת הגנה חסרת אונים של קבוצת כדורגל לא מוכשרת שמרחיקה את הכדור בבעיטות סתמיות כדי לא להוציא כדורים מהרשת. הגול היה באוויר, ובסוף הוא גם חטף אותו, ועוד במספרת לחיבורים. מי האמין שמי שהבקיע אותו הוא חלוץ לא נוצץ כמו ואוורינקה.
סטן ואוורינקה
אחרי הניצחון של גולדן סטייט על יוסטון בגמר המערב והעלייה שלה לגמר ה-NBA, שאל סטף קרי את הקהל אחוז האמוק באורקל ארנה שאלה פשוטה: "למה לא אנחנו?". אם תרשו לנו לנחש, נראה שבדיוק את השאלה הזאת שאל את עצמו ואוורינקה בימים האחרונים.
כי בעצם, למה לא הוא? למה שברולאן גארוס לא יזכה שחקן שלא נמנה על הגווארדיה הקבועה של השלישייה הראשונה ויפתח לנו קצת את הראש? ולמה שזה לא יהיה ואוורינקה, שכבר הוכיח שהוא יכול להסתכל לג'וקוביץ' בלבן של העיניים, לגבור עליו במעמד כל כך מלחיץ ומחייב ולפני כן עוד לנצח את רוג'ר פדרר בלי להשתמש בכל התחמושת?
היום בבוקר (ב') אותו ואוורינקה קם, פתח עיניים, צחצח שיניים, הישיר מבט אל הדירוג העולמי וגילה שהוא במקום הרביעי בעולם. או במילים אחרות, שהוא חלק. חלק אינטגרלי מקבוצה מצומצמת של טניסאים שמסתכלים על כולם מהאולימפוס, ויוצרים מול האחרים מאזן הרתעה מיוחד – כזה שאין לשחקנים שיוצאים ונכנסים מהטופ 10 מדי חודש. עם הניצחון הדורסני שלו אתמול הוא התחיל להרגיל אותנו לרעיון שהוא כאן כדי להישאר.
והמבחן שלו, בכל מקרה, ממש לא נגמר. בטורניר ווימבלדון הקרוב, שייפתח כבר בסוף החודש, הוא יתחיל מחדש.
לפנייה לכתב/ת 
