הסופרסטאר האבוד: המאבק של איגודאלה
הוא כוכב אמיתי, כזה שעושה את הדברים הקטנים ולא חושש ללכלך את הידיים בהגנה, אבל מעולם לא הוערך כמו שהגיע לו ותמיד קיבל כבוד עם כוכבית. ואז הגיע המשחק הרביעי, והשחקן הטוב ביותר של גולדן סטייט בסדרת הגמר, שוב היה שם בשבילה. יאיר קטן על הפורוורד שעושה את מה שעשה תמיד, רק שהפעם גם שמים אליו לב
זה לא מפתיע שבין לברון ג'יימס, סטפן קרי, קיירי ארווינג וקליי תומפסון, כמעט ולא דיברו על אנדרה איגודאלה לקראת גמר ה-NBA. הרי הוא ירד לעמדת השחקן השישי, ונצץ פחות מהשחקן הטוב בעולם או ה-MVP של הליגה.
גם לא נראה שדברים כאלה מפתיעים יותר את איגודאלה. לאורך כל הקריירה שלו, הוא היה הסופרסטאר האבוד, שחקן מהטופ שאף פעם, גם בשיאו, לא קיבל את ההערכה לה היה ראוי. תמיד הסתכלו על אחרים, נתנו לו כבוד עם כוכבית, בעירבון מוגבל. הוא היה צריך לחכות למשבר של גולדן סטייט בסדרה הזו כדי להתבלט, ולתת תזכורת למי הוא באמת.
חשוב לזכור שאיגודאלה לא התעלה לפתע במשחק הרביעי. הוא באמת היה נהדר והוביל יחד עם סטפן קרי את רשימת הקלעים (22 נקודות לכל אחד), אבל יש כאן המשך ישיר לשלושת המשחקים הראשונים. בראייה כוללת של הווריורס, האיש מהספסל שזינק לחמישייה הוא השחקן הטוב בקבוצה בגמר הזה: 15 במשחק הראשון, ירידה קלה ל-7 (6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים) בשני, 15 בשלישי והשואו ברביעי. בזמן שרוב שחקני גולדן סטייט נחנקו מול האינטנסיביות של קליבלנד, איגודאלה להט מהרגע הראשון. אחרי הניצחון הלילה, שון הייקין מ-NBC ספורטס אפילו טען שאם גולדן סטייט תזכה באליפות, איגודאלה צריך להיות מועמד רציני לתואר ה-MVP.
אחרי שלא פתח אפילו פעם אחת בחמישייה לאורך כל העונה, השילוב שלו היה משמעותי. אמנם גולדן סטייט שילמה על ההרכב הנמוך בכך שטימופיי מוזגוב וטריסטן תומפסון כיכבו ונהנו מיתרון גובה רציני בהתקפות רבות, אבל השינוי איפשר הנעת כדור טובה יותר, ריווח של המגרש ויותר אופציות לקליעה. במקום שאנדרו בוגוט, שבעיקר הפריע להתקפה, ייתן כמה מהלכי הגנה טובים מתחת לסל, איגודאלה קיבל יותר דקות בהן נצמד ללברון ג'יימס המותש ושמר עליו מצוין (מה שקרה במשחקים הקודמים, אבל לא מספיק).
חשוב לזכור שבמשך שנים רבות, איגודאלה היה השחקן המוביל של פילדלפיה. רק בחלק קטן משמונה שנותיו בסיקסרס הוא שיתף פעולה עם אלן אייברסון, ובשאר הזמן היה דומיננטי מאוד. פילי הגיעה איתו חמש פעמים לפלייאוף, וב-2012 הוא היה אדיר בסדרה בה הסיקסרס – מהמקום השמיני במזרח – העיפו את הראשונה, שיקגו. זו גם הייתה העונה היחידה בה נבחר לאולסטאר.
זה הסיפור של איגודאלה, רחוק מדי מהעין ומהזרקורים. מה היה חסר? אולי עוד הצלחה בפלייאוף, אולי תפקיד גדול בקבוצה טובה יותר. אבל היחס כלפיו מעלם לא היה הוגן. למשל - הוא היה חלק מהדרים-טים בזכייה במדליות הזהב באליפות העולם ב-2010 ובאולימפיאדת לונדון 2012, ונתן את הנשמה בזמן שהשחקנים המדוברים יותר צלפו. הגמר האדיר מול ספרד בלונדון הוכרע בעיקר בזכות מופע של קווין דוראנט, אבל המאמן מייק ששבסקי דאג להחמיא לאיגודאלה על היכולת שלו אחרי המשחק. באותו טורניר, נאמר על איגודאלה: "הוא נהדר עבור הנבחרת. הוא יודע לעשות הכל. אנחנו צריכים שחקן שלא מפחד לעשות את הדברים הקטנים". הדובר: לברון ג'יימס.
אח, הדברים הקטנים. כאן, כנראה, טמונה הבעיה. איגודאלה לא היה מעולם לברון, דוראנט, או אפילו אייברסון באופן בו לקח את הקבוצה על עצמו. הוא זכה להשוואות דווקא לסקוטי פיפן, והודה בעצמו כי למד ממנו. הוא ידע תמיד לדאוג גם להגנה, להכניס את החברים למשחק, לעשת את כל מה שמעבר. משחקים של 30 נקודות פחות עניינו אותו. עד היום, רשימת המובילים בקטגוריות שונות בהיסטוריה של פילדלפיה מלאה באזכורים שלו: מקום רביעי בחטיפות, עשירי בסלי שדה, שלישי בשלשות, חמישי בכדורים חוזרים בהגנה, שישי באסיסטים, וכן, גם תשיעי בנקודות. הרבה מהדברים הקטנים, הרבה גם מדברים גדולים יותר.
אי אפשר לומר שאיגודאלה הוא מת'יו דלבדובה של גולדן סטייט בסדרה הזו, כי איגודאלה עולה על האוסטרלי כמעט בכל פרמטר. הוא סופרסטאר אמיתי, ולא שחקן שעדיין צריך להוכיח את עצמו לאורך זמן. יש רק נקודת השקה אחת – איגודאלה, עד כה, הוא היחיד בווריורס שהפגין את אותו הטירוף של דלבדובה, האלמנט שהיה חסר לגולדן סטייט.
הוא זה שמסיים בדאנקים חזקים, שמלכלך את הידיים בהגנה ואז דואג לקחת זריקה חשובה וגם לקלוע אותה. הקריירה של אנדרה איגודאלה היא עוול אחד גדול ומתמשך, של חוסר הכרה ראויה. הוא תמיד היה שחקן ענק, ושמר על קו ברור גם כשאיש לא טרח לדבר על כך יותר מדי. בסדרת הגמר הוא לא עושה משהו יוצא דופן – הוא פשוט משחק כמו ששיחק תמיד. רק שעכשיו, כל תשומת הלב מופנית סוף סוף למקום הנכון. אליו.
לפנייה לכתב/ת 
