מרחק שחקן אחד מאליפות / סיכום הגמר
קליבלנד שלטה בקצב לאורך רוב סדרת הגמר, הכריחה את גולדן סטייט לשנות את הסגנון שלה ודייויד בלאט קיבל מהשחקנים שלו את מה שרצה. קיירי ארווינג כשיר אחד היה שווה עבורו טבעת אליפות
הדבר הכואב ביותר מבחינת דייויד בלאט לא צריך להיות אובדן האליפות עצמה. הוא ודאי מתהפך בלילה במיטה בתסכול מסיבה אחרת - לאורך חלק ניכר ומשמעותי מהסדרה, הכדורסל היה בדיוק כפי שקליבלנד רצתה.
הקאבס שלטו בקצב. הם הצליחו לאמלל את ההתקפה הטובה בליגה, אילצו אותה לשנות סגנון, להתאים את עצמה לאיטיות ולפיזיות. המשחק הראשון היה כולו של קליבלנד, עד לקריסה של חמש דקות בהארכה עליה השפיעה הפציעה של קיירי ארווינג. בשני הבאים היא ניצחה. במשחק החמישי היא נכנעה ליכולת פנומנלית של סטפן קרי ברבע האחרון אחרי שהמשחק התנהל לשביעות רצונה.
למעשה, כל מה שהיה חסר לקליבלנד כדי לזכות באליפות, כך נראה, הוא שחקן אחד. רק אחד. הוא היה יכול לקלוע כמה נקודות חסרות בשני המשחקים האחרונים, לשנות מומנטום, להגדיל את הרוטציה כדי שהקבוצה לא תתמוטט מעייפות במשחק הרביעי ובמידה רבה גם בשישי. קיירי, כמה שהוא היה חסר.
אני מסכים במאה אחוז עם הקביעה שגולדן סטייט היא אלופה ראויה בזכות הכדורסל ששיחקה השנה. אבל האחוז הכללי בסדרת הגמר בו הראתה את הכדורסל הזה היה נמוך. רוב הזמן היא הזיעה, נלחמה, הייתה מתוסכלת מאוד.
אפשר להסיק מכך שני דברים חשובים: כל מי שפיקפק באופי של גולדן סטייט צריך למחוא לה כפיים עכשיו. בלי קשר לפציעות של קליבלנד, הקאבס סיפקו הגנה קרובה לשלמות ברגעים רבים והווריורס היו חייבים לעלות מדרגה מנטלית כדי להתמודד עם זה ולצאת מנצחים. צריך לזכור שהם גם יצאו מפיגור 2:1 ומאיבוד יתרון הביתיות.
הדבר השני שאפשר ללמוד מכך הוא שבלאט היה מוכן לסדרה הזו. אפשר לבוא אליו בטענות על דברים קטנים - כמו ההתעקשות לא לתת למייק מילר דקות גם במשחקים הראשונים כדי לפזר קצת יותר את העומס, או הייבוש של טימופיי מוזגוב במשחק החמישי. אבל כל מה שקרה מעבר לכך היה מדויק - מבחינת ההגנה, קליבלנד הייתה אדירה, מבחינת ההתקפה, הכדורסל שראינו היה היחיד שיכול להביא את קליבלנד קרוב לאליפות.
לברון ג'יימס היה מוכרח לשחק בצורה כזו בסופו של דבר. כמו שג'ף ואן גאנדי אמר, הוא הרכז, הסקורר ומנהל המשחק. ג'יי.אר סמית' ואימאן שאמפרט שיחקו הרבה מתחת ליכולתם לאורך כל הסדרה, ומת'יו דלבדובה נתן את המקסימום. מה שראינו ממנו במשחק השלישי היה הטוב ביותר שהוא מסוגל לשחק, קצה גבול היכולת. ואי אפשר לצפות שיעשה את זה פעם אחר פעם.
אזהרת משחק מילים גרוע בעוד שלוש, שתיים, אחת: מת'יו דלבדובה? לברון די-לבדו-בא. הוא היה מופלא, מעל לכל דמיון. פה ושם סייעו לו שני הגבוהים (טריסטן תומפסון היה מרהיב במשחק האחרון) ואוסטרלי אגרסיבי אחד. אבל בעיקרון, זה היה רק הוא. אפשר לזכור לרעה את הבידודים, אבל איך אפשר לשכוח את המסירות היפהפיות שהכניסו חברים למשחק ואת האש שהביא איתו.
אז גולדן סטייט זכתה ביושר בתואר. זה נהדר לכדורסל שקבוצה כזו הולכת עד הסוף. אבל למרות פערי הרמות בין הסגל המושלם לסגל המקוצר, זה היה קרוב יותר ממה שנדמה, קרוב יותר ממה שאנשים יזכרו במבט לאחור. ולבלאט יש חלק גדול בכך.
לפנייה לכתב/ת 
