בואו לקרוא: "שתי השמשות של דדיקה"

גיבורת הספר מגוללת את סיפור חייהן של אמה וסבתה, המתובל בריחות ובטעמים המכשפים, המסתוריים והרחוקים של רחוב ג'אפרידזה שבעיר כותאיסי, בהווי יהודי גרוזיה ובמעשיות מאוצר הספרות הגיאורגית. במקביל נפרשת ילדותה של הבת הדחויה, השנואה והמוכה, המנסה, מתוך סיפור חייה של אמה, להעניק משמעות לחייה שלה ולמצוא נואשות מפתחות ללבה הקר של אמה. בואו לקרוא קטע מתוך "שתי השמשות של דדיקה", ספר הביכורים של מגי אוצרי.

מתוך הספר

אני

שולחנה של היועצת בבית הספר היסודי היה צבוע אפור בהיר, ואולי היה זה אפור כהה שדהה מחמת השנים ומחמת שמש ספטמבר המייסרת. זו הכתה בו כל יום, בחצות היום, מבעד לצוהר הפתוח. היה זה אותו חלון שאיפשר לאישה הצפודה ההיא (שלהבדיל מחברותיה המורות, פנתה אלינו במקרים נדירים, אם בברכת שלום, אם בכלל) לבלוש אחר הנשמות הקטנות, הנשרטות חדשות לבקרים בסערות משחק הכדור בחצר.

"שתי השמשות של דדיקה". ספר הביכורים של מגי אוצרי

כך היתה היועצת ניצבת במשך שעות. כזקיף שומר היתה משקיפה ממרום הקומה השנייה, חוקרת בעיניה הקטנות. היתה לומדת כאברך שקדן את מנהגיה ומאווייה של שמיכת האפרוחים, אשר היתה נפרשת תחת עיניה הסקרניות מדי יום ביומו, בדיוק בשעה תשע וחמישים בבוקר.

גם מגרש המשחקים שהוקצה לנו בבית הספר היסודי שבחטיבת כרמלי היה אפור, אך לא מחמת הצביעה. אפור הבטון שנתחם עבורנו נראה תמיד כלא עשוי, כבלתי גמור. לא צבע אפור כיסה אותו, אלא גוון אפור של היעדר הקפדה, כאילו הושאר עבורנו כשאריות מזון שאיש לא רצה - ממתק שהוצא מתוך פח הזבל.

המקום ניתן לנו מתוך ציפייה שמתוקף היותנו ילדים, ולא בקיאים בהלכות העולם, לא נבחין בהווייתו המוזנחת, ולא נחוש ברוח הנושבת ממנו - זו לא היתה רוח של מוות בדיוק, אלא יותר רוח של היעדר חיים מוחלט. ובאמת, הם צדקו. לא הבחנו. לא ראינו את אפרוריות הבטון, בדיוק כשם שלא ראינו את הכיעור של מבני הרכבת העצובים, או את הריק הנשקף מעיני המבוגרים ההולכים הלוך ושוב בחוסר מעש ברחובות השכונה שלנו.

ובכל זאת, משהו מתוך חוסר החיים הזה דבק בנו. דבק לעד, באופן שלא ניתן לנער או להכחיד. כמו צל תמידי שילווה אותנו במשך כל חיינו, לא משנה אנה נפנה או לאן נגיע. הוא תמיד יהיה שם. תזכורת לאפור של ילדותנו.

איתרע מזלי, וגִזרתי הגרומה והדחלילית בלטה במיוחד על רקע האפור האפור הזה, מה גם שהייתי מכבדת כמעט כל סופו של יום בדמעה ממרה אחת לפחות (חרף מאמצים כבירים שעשיתי כדי להתאפק. ומה לא ניסיתי: לנשוך את השפה התחתונה. לחשוב על דברים שמחים. לחשוב על דברים צהובים. דבר לא הועיל). לא חלף זמן רב, והיועצת ביקשה לדבר עם הילדה הרזה שבוכה תמיד כדי לרדת לעומקו של העניין.

ברגליים ספקניות צעדתי בכבדות לקיטון הלא מוכר. מיד היא הזמינה אותי לשבת, אמרה שאין מדובר במבחן מסוג כלשהו (מה שכמובן הבהיר לי שההפך הוא הנכון).

"שמתי לב..." אמרה בקול לוטף, "שמנו לב כולנו שאת בוכה הרבה, חמודה," הוסיפה, ואז שתקה לרגע, "כמה מהמורות מספרות לי שאת מפחדת לחזור הביתה. את רוצה אולי לספר לי למה?" חתמה בשאלה. תליתי בה עיניים חשדניות. בחושי הזעירים, המחודדים ולמודי התלאות ידעתי כבר אז לאן היא חותרת. "סתם," משכתי בכתפי באדישות, "אין סיבה מיוחדת." מיד שלחתי מבט בוחן אל הקמטוטים שסביב עיניה. האם היא מאמינה לי?

"את אוהבת לצייר?" היא שאלה. "כן. מאוד. הכי," צייצתי בקול מתיילד אף יותר מכפי שש שנותי. "אז בואי ציירי לי ציור," אמרה בעוד היא פורשת לפני נייר בריסטול בהיר.

"ציירי לי את בני המשפחה שלך," ביקשה.

הו, הנה מגיע המבחן האמיתי, חשבתי. אסור לי לגלות. אסור לה לגלות. למרות שידעתי שהאישה הזאת היא ככל הנראה שוחרת טוב ומנסה להגן עלי מפני מישהו שהיא סבורה כי אולי פוגע בי, מצאתי את עצמי נוטרת לה, כועסת עליה אפילו, על כך שהיא מציבה אותי במעמד הזה. עוד יותר זעמתי על מה שתפסתי כהתנשאות, כניסיון מזלזל להפיל אותי בפח, כדי שאגלה לה דבר־מה שאיני מעוניינת לגלות לה. אמנם אני קטנה, אמרתי לעצמי, אבל לא בפשטות כזאת יערימו עלי. כאילו מתוך אינסטינקט, ידעתי על מי אני צריכה להגן, וזה לא היה על עצמי.

אם כן, גמלה בלבי ההחלטה לצייר משפחה שתהא קרובה ככל שניתן למושלם שאינו קיים באמת, ומיד התחלתי לצבוע קווי מתאר בשצף. הנה אמא, והנה אבא, והנה ניר, והם כולם ללא דופי. כולם מוקפים צבעים של אושר ושמים כחולים. אפילו האדמה היתה ורודה כדי לשוות למחזה כולו נופך אופטימי. מעל לכול בהקה שמש יוני שמחה ועליזה, צבועה בצבע האהוב עלי - צהוב של אור, של קיץ, של חמימות שנעדרה כל כך מחיי הצעירים.

סיימתי את הציור והגשתי לה אותו בחיוך מלא גאווה.

את המפלה שהגיעה שניות לאחר מכן לא חזיתי. "את שמה לב, מתוקה, שלאף אחד מבני המשפחה שלך לא ציירת פנים? למה זה?" נאלמתי דום. הנה נתפסתי בקלקלתי, חשבתי בבהלה.

למען האמת, אני כבר לא זוכרת מה נאמר בבליל המילים וההצדקות

שיצאו מבין שפתי הלאות במשך חצי שעה תמימה של אימה לאחר מכן. אני כן זוכרת שמצאתי דרך מלאה תבונה להערים על האישה ההיא. שמה שאמרתי, היה בו די כדי להניח את דעתה של אותה יועצת בית הספר.

ואולי לא נחה דעתה. אולי פעם היתה צעירה, ועדיין חדורת אמונה ביכולתה לשנות את המציאות. פעם. אז, בימים הללו, דמתה יותר לנו - לילדים המשחקים במגרש הבטון ואינם מבחינים בכיעורו - מאשר לעמיתיה המבוגרים, השבעים כישלונות. כן, אולי פעם היתה צעירה וחדורת אמונה ותום, אך עם כל שנה שחלפה וקירבה אותה אל זקנתה, נדמה שנתרחקה מתום הילדות הזה. מדי יום ביומו היתה קמה ממיטתה וצועדת לעבודתה ומביטה באפור הזה, עד שכבר לא יכלה שלא לראותו במלוא רישולו, במלוא חוסר האכפתיות שנרמז ממנו. במלוא אטימותו.

והאטימות הזאת חילחלה גם אל לבה, שהיה פעם מלא בתקוות כרימון המתפקע. בוודאי, גם היום לבה של היועצת, כלבם של כל בני האדם, בער בחלקיו החיצוניים בגוונים של ורוד ואדום. אך בחדריו הנסתרים, אלו האחראים לדחיקת הדם החוצה, אל הוורידים - שם כבר התפשט השחור האפל.

לכן אני אומרת, אולי לא נחה דעתה. אולי ידעה כבר אז על החשכה המשתלטת גם על חדרי הלב הוורוד שלי. אולי ידעה שהיא צובעת את הדם שיזרום בעורקים בגוון כהה של מוות, ושהכהות תתעצם ככל שהשנים יחלפו, בדיוק כפי שקרה לה. ידעה, ובחרה שלא להגיד או לעשות דבר. בחרה להניח לדברים כמות שהם. שיבהקו ברישולם וברשלנותם בדיוק כמו הבטון הזה, המבהיק באור החמה.

על כל מקרה, בין שדברי הניחו את דעתה ובין שלא, היתה התוצאה הסופית זהה. היא נתנה לי ללכת. יצאתי, אם כן, את חדרה, כשאני שבעת רצון. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!