חברותא עם כומר: לא לקנאות!

אני לא יודעת מה לומר

אני באמת לא יודעת. ובכל זאת אני לא מוכנה להאלם. אנחנו, היהודים, שסבלנו אין-סוף רדיפות דת, נידמים לגרועים שבאויבינו. אנחנו, היהודים, שורפים ומחללים בזה אחר זה בתי תפילה של נוצרים ומוסלמים, ואין מנהיגים ואנשי משטרה ששמים לזוועה סוף. עשרות פגיעות בבתי תפילה. אפשר היה לעצור את זה - ואנחנו לא.

דווקא כן מבינה

אני לא נוהגת לדמות בני אדם למפלצות. התורות הרוחניות בהן אני מאמינה מפצירות בנו להבין שכל אדם יכול להגיע לפסגה מוסרית ולהידרדר לביבים, ולכן חייבים ללמוד ולהבין גם את הרגעים הקשים של המין האנושי.

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

אפשר להבין את מחללי בתי התפילה; אנחנו עם שמתקיים במצב של פוסט-טראומה. למרות הקמתה של מדינת ישראל, רבים עדיין תופסים את היהודים כקרבנות ואת היתר כאנטישמים הרודפים אותנו. בנוסף, וכפי שקורה לעיתים לקרבנות, יש בינינו המאמצים את השפה הרוחנית והאמונות של התוקפים שלנו; מאמינים שאנחנו שונים ומיוחדים, מאמינים ביתרון הכוח ומאמינים שיש בעולם "עם נבחר".

לא מדובר בעשבים שוטים, אלא בחלקים גדולים של עמנו וברבים ממנהיגינו הרוחניים. לא אטען שאלימות היא תוצאה הכרחית של אמונות אלה, אך אין ספק שהיא תוצר מובן שלהן.

חברותא עם הכומר ד"ר מרטין פרנהורסט

לפני שבוע הוצתה שוב כנסייה יפה וחשובה לנוצרים, כנסיית הלחם והדגים שעל שפת הכינרת, וקירותיה חוללו במשפט מתוך תפילת "עלינו לשבח": "והאלילים כרות יכרתון". כמה נוראה המחשבה שפסוק תפילה משמש לפגיעה בבית-תפילה.

כהרגלנו בטור זה, אנו גומלים לפעולות שנאה בתלמוד תורה שמציע אהבה וקרבה בין הדתות. הפעם ביקשתי מידידי, הכומר ד"ר מרטין פרנהורסט, ללמוד איתי את פרשת השבוע, ובכך לעזור לי להביע את צערי ובושתי נוכח הפגיעה שפגעו אחיי בבית התפילה הנוצרי.

בימים אלה מסיים מרטין שמונה שנות עבודה בישראל, בהן היה אחראי על הסטודנטים הגרמנים-לותרנים שהגיעו לשנת לימודים בישראל. בנוסף לימד מרטין נצרות באוניברסיטת בן גוריון.

מרטין, ידיד ישראל והעם היהודי, ישוב בקרוב לגרמניה וימשיך לעסוק בחינוך דתי ורוחני. החברותא עם מרטין היא לצערי גם חברותת פרידה.

נעים להכיר: כנסיית הלחם והדגים

מרטין הוא כומר פרוטסטנטי וכנסיית הלחם והדגים היא קתולית ושייכת למסדר הבנדיטקטיני שהוא ענף של מנזר דורמציון בירושלים (שגם אותו חיללו קנאים יהודיים, וגם אז קיימתי חברותת "תג תורה").

למרות הפערים הגדולים בינו לבין כנסייה זו, ברך מרטין וברכתי גם אני על החברותא ועל האפשרות להביע את מחאתנו וצערנו בלימוד משותף.

מרטין סיפר לי שכנסיית הלחם והדגים, ככל המקומות הקדושים לנוצרים בארץ, התקדשה במאה הרביעית עם הגל הראשון של הצליינים. כדרכם של תיירי-דת, בקשו גם הצליינים הנוצרים לאתר בארץ מקומות מקראיים מקודשים. בכנסיה נמצאים שרידים של כנסייה ביזאנטית ובהם פסיפס עם דגים וסל של ככרות לחם המעיד על הבחירה לזהותה עם אחד הניסים שחולל ישו (מרקוס ו, לה-מד):

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו (אל ישו) תַּלְמִידָיו לאמור הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד׃ שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ ... לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־לאכול׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ וַיֹּאמְרוּ חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים׃ ... וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם׃ וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ... וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ"

צחוק עשתה לנו האלהים?

שוב אלהי ההיסטוריה מתבוננת בנו משתוממת. לפני שבוע שרפו יהודים את כנסיית הלחם והדגים, ופרשת השבוע, פרשת 'חוקת', מזמנת דיון בנושא הלחם. שכן, גם היא, כמו האגדה שבתשתית הכנסיה, מוטרדת משאלת כוחו של האל לזון את בנותיו ובניו (במדבר כא, ה): "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל."

"מי יאכילנו לחם רב?"

מרטין נענה לאתגר ההשוואתי ומסביר: הסיפורים אכן קשורים. ריבוי הלחם על ידי ישו בברית החדשה וניסי האוכל בתנ"ך מבקשים להעיד על המקור האלהי של המזון. כדאי לשים לב לכך שכל הנסיונות שמנסים בני ישראל את אלהים במדבר קשורים ביכולתו לזון אותם.

מוטיב השליטה וההנהגה על ידי האכלה במקרא הוא מוטיב מרכזי: אלהים מספק אוכל ובתמורה אנו נדרשים לציית לחוקיו. זה מתחיל כבר בסיפור עץ הדעת וחוצה את התורה כולה. באותו אופן מאותגרת מנהיגותו של ישו בברית החדשה על ידי יכולתו לספק להמונים מזון. הורים ואלהים נבחנים ביכולתם להאכיל, וילדים ונתינים נבחנים בצייתנות למזיניהם.

והאלילים כרות יכרתון?

אני שואלת את מרטין מה לדעתו צריך לעשות יהודי שמאמין בתורה ככתבה, ולהבנתו מצווה להשמיד עבודה זרה מארץ הקודש. תשובתו: תראי, לפעמים כדאי לנו לנסות ולראות לאן תגיע הדת שלנו אם נקיים את כל מצוותיה כפשוטן.

לנצרות וליהדות מורשת המצווה לעשות גם דברים קשים מאוד לזולת. אדם דתי צריך לחבוש על ראשו שני כובעים: את כובע המורשת ואת כובע ההומניזם וזכויות האדם. האדם הדתי צריך למצוא דרך לתמרן בין שני הכובעים האלה.

מי שמעוניין לחבוש רק את הכובע הדתי, טוב יעשה אם יביט צפונה ומזרחה, אל מנהיגים מוסלמים שבוחרים לעשות זאת. הוא צריך לשאול את עצמו אם זה העתיד אליו הוא מייחל. אם לא, אז אין ברירה אלא, כיתר בני האדם, לתמרן בין צווים דתיים לצווים אנושיים. לאמונה שמותר וצריך לקחת חיים של אחרים בשם הדת אין גבולות.

אתה הלא גרמני

אני אומרת למרטין: יהיו שיטענו שאין לך זכות לגנות רדיפות דתיות או גזעניות. אכן, אומר מרטין, העם שלי, שני דורות לפנַיי, ביצע זוועות. השאלה שמחייבת אותי היא מה אני רוצה לעשות עם זה. אני חונכתי להסיק מסקנות אנושיות מהזוועות שהעם שלנו ביצע. אנחנו למדנו לנתח את תפיסת העולם שהובילה את הנאצים להבחין בין בני אדם ולדרגם. חונכנו על העיקרון שלכל אדם יש כבוד שאסור לקחת ממנו ולא משנה במה הוא מאמין.

קשה לומר את זה

ברגע מסוים בשיחה אומר לי מרטין: יש אמירות מסוימות בשיח בארץ, שאם מתרגמים אותן לגרמנית אפשר למצוא דמיון לדברים שנאמרו בגרמניה של שנות השלושים. זה משהו שמאוד קשה לי לחוות אותו ועוד יותר קשה להגיד.

אני בוחרת בכל זאת לכתוב זאת כיוון שמרטין אוהב ישראל ואוהב את העם היהודי והוא לא מתלהם ולא מחפש כותרות.

אני כותבת זאת כיוון שאני מאמינה לו.

אני כותבת זאת כיוון שאני מאוד מודאגת.

אני כותבת זאת כיוון שצריך לכתוב את האמת, גם כשהיא ממש עצובה.

גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים

השבוע זכיתי להשתתף בחתונם של שי גלבוע ונטלי נחמוד. שי הוא מורה למחשבת ישראל בתיכון ממלכתי בכפר סבא, חבר בקהילה רפורמית ולומד בתכנית "סוגיות חיים" בהיברו יוניון קולג'. את חתונתם בחרו שי ונטי לפתוח בבית מדרש בנושא אהבה, אותו הנחו שלש תלמידות לשעבר של שי (שקד נחשון, גלי סיטון ושחר פלום).

החתונה("רגעים מנצחים" צילום אירועים)

זו הייתה חוויה נדירה: שלש נשים צעירות, חכמות וקשובות הובילו בבטחה לימוד תורה קהילתי. בבית המדרש ישבו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וכולם שזרו ביושר לב ובפתיחות בין לבטי חייהם לסוגיות שעלו מהמקורות. כך צריך ללמוד תורה. לשם כך צריך ללמוד תורה. כמה טוב שעולם ההתחדשות היהודית קונה לו מקום של ממש בארץ הזו. כמה אופטימיות ואמונה נטעו בי אנשים צעירים אלה. תודה לכם ומזל טוב.

ובבית המדרש של הטוקבקים

רץ-יונה-לי (טוקבק 19 משבוע שעבר) כתב לי: לוּ היו מביאים בכתבה על קורח ועדתו פרושים אחרים מול הפרוש שלך אז זה תקין. הבעיה היא שמביאים רק את מה שאת כותבת, ואז כל מי שאינו מכיר את הפרושים האחרים שאולי יתנו לו ראיה שונה חושב שאת צודקת ... אז כדאי גם להיות בעל יושרה ולציין שזו דעתי ויש דעות אחרות ואני הייתי מכניס לכתבה מראה מקום של מקורות אחרים.

ראציונלי יקר, ראשית, על מנת להסיר ספק מלב אציין שכל מה שאני כותבת הוא דעתי בלבד. יחד עם זאת, אני תוהה האם גם לכותבים אורתודוכסים אתה מציג דרישה דומה?

ובעניין "חובתי" להציג דעות נוספות, אני מהמרת שאיש לא חושב שכתיבתי מייצגת מיינסטרים יהודי ובוודאי לא אמת שאין בלתה. אני כותבת את דעתי, אתה תכתוב את דעתך והקוראים – הם חכמים דיים לקבוע את דעתם. מה אתה אומר על הסידור הזה?

שבת שלום