"מאמין בצה"ל, אבל צריך גם קולות אחרים"
לפני שלוהק כאב חורג ב"10 אחוז ילדה שלי" והפך לאבא בעצמו, כיכב אודי פרסי - לוחם קרבי לשעבר - בסרט המורכב "חדר 514", בו גילם קצין בחקירה. בראיון הוא מספר על האתגר בעבודה עם ילדים, על קסם סרטי הגרילה, וגם על פתיחות החברה הישראלית לביקורת על צה"ל: "אסור להשתיק אף אחד"
בסרט "10 אחוז ילדה שלי" משיב התסריטאי והבמאי אורי בר-און את כבודם של ההורים החורגים - אותם נבלים קלאסיים שזכו לגלם דמויות מושמצות בכל כך הרבה יצירות אמנותיות, וזאת לאור מקומם הבעייתי מטבעו במציאות. כיום, בתקופה בה מושג המשפחה הגרעינית הישן הולך ומיטשטש לכדי שלל אלטרנטיבות, הגיע הזמן לשמוע גם את קולם.
עלילתו של הסרט דל התקציב ושובה הלב, שהפקתו נמשכה ארבע שנים, מסופרת מנקודת מבטו של ניקו, במאי סרטים צעיר המתאהב באישה מבוגרת ממנו. כדי להגשים את אהבתם, הוא צריך תחילה לכבוש את לב בתה הקטנה פראני (הריפרור ל"פראני וזואי" של סלינג'ר בהחלט אינו מקרי) והאתגר מתגלה כגדול מכפי שדמיין. את ניקו מגלם השחקן העולה אודי פרסי ("חדר 514"), שבדומה לדמותו על המסך, עבר גם הוא תהליך משמעותי בחייו האישיים לאורך הצילומים.
"התחלתי את הסרט בתור רווק ובמהלך הצילומים הספקתי להשלים תואר, ללמוד אצל מנחת השחקנים איוונה צ'בק בלוס אנג'לס, להתחתן ולהפוך לאבא. הסרט מביא אמנם את סיפור ההתבגרות של פראני בתוך הסיטואציה, אך עבורי זהו גם סיפור ההתבגרות של ניקו", אומר השחקן בן ה-32, "הוא הופך מאדם שלא מבין את המשמעות של התחייבות עד לשלב בו הוא מוכן להיות אבא, גם אם הוא בהחלט אינו טהור ומשתמש בלא מעט תכסיסים ילדותיים בדרך. החיבור שלי לסיפור הוא המוכנות ללכת עד הסוף בעקבות האהבה, והיום יש לי 100 אחוז ילדה שלי".
את פראני מגלמת בחינניות רבה יהלי פרידמן הצעירה, שנכנסה לחיינו עוד כילדה בת ארבע בפינה קבועה בתוכניתו של אלי יצפאן "שלום אנד גוד איבנינג". גילה הצעיר של פרידמן והעובדה כי מתחילת הסרט ועד סופו מופיעות על המסך כמעט רק דמויותיהן שלה ושל פרסי, הציבה לצוות אתגרים לא פשוטים: "היו לנו הרבה הגבלות, כמו לצלם רק בחופשות כשיהלי פנויה, ולא יותר משש שעות ביום. לכן, נאלצנו לצלם את כל הסצנות בהן רואים את שנינו יחד בהתחלה, אחר כך להשלים את צילומי הקלוז-אפ שלה בנפרד ואחר כך את שלי, כך שהרבה פעמים דיברתי בעצם לעוזרת במאי או לעמוד או לזוג אופניים".
"זו צורת עבודה שהיתה לי קשה מאוד, גם אם הבנתי את הצרכים המיוחדים של הפקה כזאת", מודה פרסי, אך מבהיר, "זה גם חלק מקסמו של הסרט. כמה סרטים יש בארץ עם ילדים בני שבע שעושים תפקיד כל כך גדול? ככה זה בעשיית קולנוע - משתמשים בפיקציה כדי לספר סיפור אמיתי".
גם השינויים הפיזיים שעוברים ילדים לא הקלו על הצילומים. "מסשן לסשן זו ילדה אחרת לחלוטין. הקול נהיה עבה יותר, היא יותר גבוהה, הבגדים כבר לא עולים עליה יותר", הוא מספר, "פעם צילמנו אותה מקדימה כשמאחורה כל המכנס היה פתוח, ופעם גם נפלה לה פתאום השן הקדמית באמצע טייק". גם על עצמו חש השחקן את השינוי בין תקופות הצילומים השונות. "יש סצנות שצילמנו ב-2010 בהן אני משחק גרוע, ואחרות שצילמנו מאוחר יותר בהן כבר רואים שחקן שיודע מה הוא עושה. לפעמים אני משתעשע ברעיון להוסיף על המסך כוכבית שתציין מתי צולמה כל סצנה".
פרסי, ששיחק גם בהצגות תיאטרון ואף מלמד בסמינר הקיבוצים ובמכינה של יורם לוינשטיין, נדרש להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות שזימנה העבודה עם הפרטנרית הצעירה שלו לסרט. "אני יכול להגיד שזו היתה אחת החוויות הכי מאתגרות שהיו לי. אחרי הכל, מדובר בילדה בת שבע וכאלה הם ילדים - אם עכשיו היא שמחה אז היא שמחה, גם אם מצלמים סצנה עצובה", הוא מסביר.
"לפעמים היא גם היתה כועסת על דברים. למשל אם לא אמרתי לה שלום בבוקר כי הגעתי אחריה, והיא היתה עסוקה בצילומים. למרות שהייתי מתנצל, היא היתה יכולה להחליט שהיא לא מדברת איתי ולדבוק בזה כל היום, בזמן שהיינו צריכים לצלם סצנה בה אנחנו עושים ביחד שטויות ונהנים. זה בהחלט לא היה כמו להגיע לסט רגיל וכשחקן, הרגשתי לפעמים שזה גם בא על חשבון ביצועי המשחק שלי. זה לקחת אחריות על הכל וגם על עצמך. אבל יאמר לזכותה שאי אפשר היה לעשות את זה עם אף ילדה אחרת. היא פשוט מדהימה".
ואכן, גם אם בדומה לדמותה בסרט הפגינה פרידמן חשדנות בהתחלה, בין שני השחקנים הלכה והתפתחה מערכת יחסים מיוחדת. "אני חייב לומר שהיתה כאן אהבה טהורה", הוא מעיד, "זו מערכת יחסים שנבנתה לאט לאט. היו ימים שיצאנו לבלות ביחד, הייתי מספר לה סיפורים, קנינו מתנות אחד לשני. בסוף, כשהייתי מגיע לסט היא היתה רצה ומחבקת ומנשקת ולא מוכנה לעזוב. אנחנו שומרים על קשר חם עד היום".
התסריט שואב את השראתו מחייו של הבמאי בר-און, אשר התאהב באמא לילדה, וממערכת היחסים ביניהם. "נכון שיש השראה מהסיפור שלו אבל כמובן שהוא אינו מובא במדויק אחד לאחד ולא בניתי את הדמות כהשתקפות שלו, אחרת אפשר היה כבר לעשות סרט דוקומנטרי במקום. הייתי חייב לעצב משהו שהוא אחר, לתת את הטוויסט מהמקום שלי".
דמותו החולמנית וקלת הראש של ניקו עומדת בניגוד לדמות אותה שיחק בפרויקט הקודם שלו "חדר 514". סרטו של שרון בר-זיו שהשתתף בפסטיבלים רבים ברחבי העולם וזכה לתשבוחות הציג את פרסי כסמל קרבי, מלח הארץ, העומד לחקירה עקב התנהלות אלימה ובעייתית לכאורה של מפקדו. "זו היתה חוויה שונה לחלוטין", הוא נזכר, "לצילומים הוקדשו ארבעה ימים, מהבוקר עד הלילה, והגענו מוכנים לקרב. הכל מדויק וללא אילתורים".
הנושא הרגיש של הסרט, העוסק בשאלות ביקורתיות לגבי התנהלות בצה"ל, מעלה תהיות לגבי סיכויי הפקתו לו היתה מתרחשת בימים סוערים אלו במשרד התרבות. ניכר כי פרסי נזהר במילותיו בעניין. "זה נושא מאוד מורכב ואני חלוק לגביו. לגבי הסרט הזה ספציפית, אין ספק שהיה צריך לקבל מימון. הוא לא בא להגיד שהצבא מושחת. להיפך, אני משחק מישהו שמה שהכי חשוב לו זה המדינה והחיילים שלו, הוא לא מונע מתחושת אגו. הסרט מראה את שני הצדדים".
ומה לגבי סרטים והצגות שמציגים ביקורת בוטה. הם ראויים למימון המדינה?
"לא יודע, אבל מה שאני יכול לומר בוודאות זה שאסור להשתיק אף אחד. הייתי מפקד בשירות קרבי ואני מאוד מאמין שכולם צריכים להתגייס ולתרום את חלקם, אבל מעניין אותי לשמוע גם קולות שונים משלי. הפייסבוק שלנו מלא באנשים מהמעגל שלנו שדומים לנו בהשקפותיהם, ותמיד כשמישהו כותב משהו שמנוגד לזה, עולה תחילה הרצון למחוק אותו, אבל אני תמיד בוחר להשאיר, אחרת הייתי מדבר רק עם אנשים שדומים לי. חייבים לשמוע קולות מגוונים".
מי שבכל זאת חושש לעתיד הפרויקט שלו יוכל אולי להתנחם בדבריו של בר-זיו הבמאי, כפי שמביא אותם פרסי: "כששאלו אותו בכיתות אמן שהנחה איך סרט בתקציב כל כך קטן הגיע לכזאת הצלחה בפסטיבלים בחו"ל,
הוא ענה שמה שצריך זה שחקנים מצויינים ותסריט מדהים וכל השאר זה מותרות. הוא עשה את הסרט בחדר אחד ועם מצלמת כתף, אז הכל אפשרי".
בעקבות שני הסרטים, זוכה פרסי ליותר ויותר הזדמנויות בקולנוע הישראלי, ונראה שהוא בהחלט בדרך הנכונה למרכז העשייה המקומית. בנוסף על "10 אחוז ילדה שלי", נראה אותו השנה גם בסרטים "חתונה מנייר" של ניצן גלעדי (שיוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים) ו"קאפו בירושלים" של אורי ברבש, בשנה הבאה הוא יככב בשלושה סרטים נוספים: "אנתרקס" של שי שרף, "נמל בית" של ארז תדמור ו"לעבור את הקיר" של רמה בורנשטיין. הוא מדווח כי מפעם לפעם הוא מקבל גם הצעות מהפקות זרות. "אני מרגיש שזה עוד מוקדם מדי, חשוב לי יותר כרגע זה להצליח בגדול בארץ", הוא אומר.
בימים אלה נעזרים יוצרי "10 אחוז ילדה שלי" באתר גיוס המונים על מנת לתמוך בשיווקו, בתקווה להילחם מול שוברי הקופות הקיציים ולהאריך את זמן שהותו על מסכי הקולנוע. תורמים נדיבים במיוחד יוכלו ליהנות בין השאר מדרינק בחברתו של השחקן הראשי, שמצדו מבטיח ערב נעים וכייפי. האם נמצאו כבר רוכשים? "בינתיים רכשה מישהי אחת", מגלה פרסי, "זו היתה אמא שלי אשתי. בקרוב אנחנו יוצאים לדייט".
