להשיר מבט אל הגבר המת
הצגה חדשה של שהרה בלאו בהשראת הסיפור המקראי על יעל וסיסרא לא עושה הנחות לאף אחד. בוודאי שלא לבלאו עצמה
מה הייתה ההיכרות ביניהם? מה באמת קרה שם באוהל? ולמה? סיפור עתיק יומין מתעורר לתחיה ומשתלב בין סיפורים על נעורים באולפנה, על עקמת בגב, על קלישאות ואמיתות של כתיבה, על פרידה קטסטרופלית ועל לב שבור.
כמו אגרופים בבטן
הצגת היחיד של שהרה בלאו, והשותפה ליצירה עמנואלה עמיח,י רצה ונכתבת כבר שנה. בתל-אביב ובירושלים, על במות קטנות וגדולותרצה ונכתבת כבר שנה. בתל-אביב ובירושלים, על במות קטנות וגדולות, מול קהלים זרים ומוכרים. פעם אחר פעם המסך עולה ובלאו ממלאת את הבמה בנוכחות של אישה אחת עם כישרון יוצא דופן למילים.
<<עכשיו באתר ערוץ 20>>
חדש בנגב: תג מחיר בדואי
חילונים: הגננת החרדית לא צנועה מספיק
איום השב"חים: חקלאים מסכנים את חייהם
כמו בספרים שלה, היא לא עושה הנחות; הטקסטים פוגעים כמו אגרופים בבטן, ולוקחים את הקהל לטיול של 50 דקות בראשה ובליבה של המחברת.
כפי שמסופר בספר "יתד" (זמורה ביתן), שמתלווה אל ההצגה ומתכתב עמה, ההצגה נכתבה תוך שלושה שבועות ועלתה לראשונה במסגרת פסטיבל "מרכז הבמה". הסופרת שהרה והסופרת הבדיונית, תהליך כתיבת המחזה ותהליך כתיבת הספר, הסיפורים שאי אפשר שלא לתהות אם הם אוטוביוגרפיים, כולם מצטרפים למסע מרתק ומכאיב ומסקרן שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
מערכות יחסית מהעבר
מערכת היחסים של הדמות עם החברים ובני המשפחה שלה, האופי הייחודי שנושאות פרידות כשמעורב בהן צד יוצר, הסודות הקטנים של האמנות. האנשים שאת גופותיהם אפשר לגרור לאורך ולרוחב הטקסטים ולהשתמש בהם בלי בושה, והם לא יזהו את עצמם; ההאבסה העצמית בכל פעם שצריך לכתוב ספר חדש; בן-הזוג שמסרב לקרוא את ספריה; הבדידות שנגזרת על האדם היוצר.
השבוע חזרה בלאו לאוניברסיטת בר-אילן כדי להופיע במסגרת ערב בוגרי המחלקה לספרות עם ישראל, המחלקה בה למדה.
שלא כמו בהצגות הרגילות, ההצגה בבר-אילן התקיימה כאשר האורות באולם דולקים. הטקסטים נשפכים החוצה לעיני מרצים וחברים מן העבר, כמו לספר למישהו סוד שעוסק בו עצמו. בשיחה שהתקיימה יחד עם גילית חומסקי אחרי ההצגה, הודתה בלאו שמדובר היה בחוויה שונה לחלוטין.
כמו להשליך רימון
לב ההצגה הוא החשיפה. ההסתכלות לתוך עיני הקהל המתחלף, העמידה על במה וההיחשפות המצמררת. לכתוב זה דבר אחד – כפי שבלאו מעידה על עצמה, "כשאני כותבת, זה כמו לזרוק רימון ולברוח. אני לא שם כשהוא מתפוצץ."
אבל לכתוב, לעבד, לשנן, לשיר, לעבוד עם בימאית (והשותפה ליצירה עמנואלה עמיחי) ודרמטורג (ניצן כהן), ולעלות על במה פעם אחר פעם עם הטקסטים האלו – זו רמה אחרת לגמרי. זה עולם חדש של אומץ, של הזדהות ושל אמנות.
