הקול בראש: יורדים לעומקן של רגשות
האם הסתכלתם על מישהו ותהיתם, "מה עובר בראש שלהם?", על השאלה הזו ניסו דיסני ופיקסאר לענות בסרט החדש. אלישבע בן-דוד חזרה עם רשמים
גו'י (שמחה) היא מנהיגת החבורה, ויש לה הרבה במה להיות גאה: מרבית הזכרונות של ריילי הם שמחים, האישיות שלה מתפתחת באור חיובי, וכל הרגשות עושים את המוטל עליהם: פחד שומר על ריילי מפני סכנות, גועל מוודאת שריילי לא תקלוט שום רעלים (פיזיים או חברתיים), כעס דואג שהצדק ייעשה, וסאדנס(עצב)? ובכן, אף אחד לא ממש יודע מה התפקיד שלה. הרגשות האחרים מנסים בעיקר למזער נזקים, בכל הנוגע לסאנדס.
כשריילי עוברת דירה, הרגשות שבחדר הפיקוד נדרשים לעבוד קשה כדי לשמור על האיזונים, וההתנהלות התקינה מתחילה להשתבש. ג'וי וסאדנס נשאבות לתוך מסע בראשה של ריילי, במרחבים שמעולם לא ביקרו בהם: מבוך הזיכרון לטווח הארוך, תהום השכחה, מערות התת-מודע, רכבת המחשבות ואולפן הפקת החלומות. כשחדר הפיקוד מאבד את ג'וי המנהיגה, ריילי הולכת ודועכת, ויידרש שיתוף פעולה מצד כמה גיבורים וגיבורות בלתי צפויים כדי להציל את היום.
עוד באתר ערוץ 20
- שרון גל חשב להתאבד?
הקול בראש הוא הסרט החמישה-עשר של אולפני פיקסאר, הידועים בסטנדרט גבוה במיוחד וב-100% שוברי קופות. יוצרי הסרט העידו שזו ההפקה המאתגרת ביותר שהם התמודדו איתה עד היום, בעבודה סיזיפית שנמשכה למעלה מ-5 שנים. הסרט זכה לאהדה רבה מצד המבקרים ומצד הצופים, והקופות נשברו גם הפעם עם הכנסות של 200 מליארד דולר בפחות משבועיים.
יש הרבה סיבות לאהוב את הקול בראש. העולם שמתקיים בתוך ראשה של ריילי הוא עולם שדומיין, צויר, עובד ונברא מאפס, מתוך ראשם הקודח ודמיונם המופלא של אמני הסיפורת של פיקסאר (בהשראת ילדיהם, הם מציינים בחיוך), והתוצאה היא ללא ספק מרהיבה. הדמויות נהנות מאפיון ייחודי ומלא חן, מדיבוב מצויין של כוכבים עולים בתעשייה כמו איימי פולר, מינדי קיילינג וביל היידר, ומתסריט מצחיק ושובה לב. רבים מתארים אותו כסרט שחציו מעלה צחוק וחציו בכי - סרט הרגשות הגדול של 2015 לא משאיר הרבה מקום לאדישות, ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שלו לצופים שאינם ילדים יותר.
העלילה של הקול בראש היא פשוטה משהו, והיה מקום להדק אותה או להוסיף תחכום. פיקסאר מעלים על נס את יכולתם להפיק סיפור שמדבר באמת ובתמים לכל המשפחה - ילדים, בני נוער והורים, בזכות הרבדים השונים של העלילה והתסריט. הפעם, העלילה נשארת קרוב יותר לעולמם של הילדים ופחות מנסה לספק להוריהם חוויה קולנועית מושלמת. עם זאת, הקהל מצביע ברגליים ובפה, ונראה שהחוויה הכוללת שפיקסאר יצרה מספקת את הסחורה. אולי האמת היא שכולנו רוצים להיות קצת יותר ילדים, גם אם רק ל-94 דקות.
