הצב יכול להשתוות לארנב?
אני באמת מאמינה שיש לנו, אנשים עם מוגבלות, הרבה מה להציע ולתת, גם אנחנו כוח עבודה ואנו בעלי מוטיבציה גבוהה במיוחד, אז אנא מעסיק יקר, פתח את העיניים וקח אותנו בשתי ידיים כי צב יכול להשתוות לארנב
לדף הפייסבוק של עמותת "סיכוי שווה"
תמיד אומרים "נשים ממאדים וגברים מנוגה", מדברים על כמה המינים שונים. באופן טבעי בני האדם רואים יופי, כיעור, דמיון ושוני כאשר הם פוגשים באדם אחר. כשנוגעים באנשים עם מוגבלות, ניכר כי ישנו קושי לקבל את השונה.
ייתכן כי הקושי נובע מחשש מהלא מוכר, בורות או אף מבוכה. ייתכן כי הדבר נובע מחשש של המעסיקים מתגובות ומרתיעה מצד ציבור הלקוחות. למשל כאשר מדובר באוכלוסייה עם מוגבלות שכלית קיימת סטיגמה שלפיה אינם יכולים לדאוג לעצמם, כך שלא סביר כי ידעו לדאוג לאחר, במקרה זה הלקוח.
אפשר להבחין בבעיה כאשר שומעים - לדוגמה - סיפור אמיתי של אישה אינטליגנטית, כיום בת 34, בעלת תואר ראשון. כשהיא הגיעה לשלב חיפוש העבודה היא נקלעה לקשיים. היא חיפשה עבודה בתחומה ואף התפשרה על עבודה כללית ופשוטה כמו מוקדנית ,ובכל זאת התקשתה למצוא עבודה במשך כמעט חמש שנים, על אף שפנתה לגופים שונים.
לבסוף היא הצליחה למצוא עבודה בספריה של אוניברסיטת בר אילן, לאחר מאמצים והתערבות מצד אימה. לטעמי, יש משהו מקומם ומתסכל בסירובם של גופים שונים לקבל לעבודה אדם שונה בעל מוגבלות.
לא מקבלים את השונה
תחום השילוב של אנשים עם מוגבלות קשור מאוד ליחס לשונה ולדומה. מדינת ישראל רואה עצמה כמדינה נאורה ומתקדמת, אך לתחושתי אנחנו רחוקים מלהיות מדינה מתקדמת בכל הנוגע לקבלת השונה ושילובו בחברה. מדינת ישראל אמנם חוקקה חוקים בנוגע להנגשת מקומות ציבוריים, אבל היא לא אוכפת את החוק באופן מספק.
אחד הדברים שרחוקים אצלנו מקידמה הוא שילוב השונה, או באופן ממוקד יותר, שילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה. לאנשים עם מוגבלות יש קושי גדול מאוד במציאת עבודה ראויה שמותאמת ליכולותיהם, הפיזית והקוגניטיבית כאחד. גם בעלי תארים מתקדמים חשים כי הם הולכים לאיבוד בשוק העבודה.
ניכר כי ישנו חשש לשלבם בשל ההתאמות שלרוב יש לעשות במקום העבודה, כמו שיפור והנגשת מבנים ולעתים אף התאמת התפקיד ליכולתם. בנוסף קיים החשש שעובד עם מוגבלות לא יהווה כוח עבודה יעיל בהשוואה לעמיתיו. מדובר בתופעה כוללת, גם בעולם, אך מדינת ישראל מפגרת מאחור. נשאלת השאלה מדוע? יש לקבוצה זו הרבה מה להציע.
בימים אלה אישרה הכנסת בקריאה טרומית חוק חשוב, שמחייב כל גוף ממשלתי להעסיק 3% עובדים עם מוגבלות ו-5% משנת 2017. כעת החוק מובא לדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת להכנה לקריאה ראשונה. מצד אחד אני אומרת לעצמי נפלא, אך מהצד השני עמוק עמוק בפנים אני אומרת לעצמי, מדוע יש צורך לעגן דבר כזה בחוק, כי הרי מדינת ישראל רואה את עצמה כמדינה מתקדמת ומפותחת.
ברשת פורסם סרטון מקסים תחת הכותרת "נגישות". בסרטון רואים עובדים בחברה עסקית דנים בחוק החדש שיצא. ברור שהם לא רוצים לחולל שינוי רב ואם ישנו דבר מה, ברצונם לחסוך בעלויות.
במהלך הסרטון בחור ללא מגבלה הולך לראיון עבודה. במקום עבודה זה יש עובדים בעלי מגבלה שמקבלים את פניו. לאורך הסרטון רואים אנשים עם מוגבלות מדברים אליו כפי שבדרך כלל מדברים אל מי שיש לו מוגבלות. הסרטון מסתיים בחדר הישיבות כשהמסר הברור הוא שיש לדבר פחות ולעשות יותר.
מדובר בסרטון ישן, ויש לציין שמאז חלה התקדמות רבה בנושא בחו"ל, אך בארץ יש לנו עוד כברת דרך לעשות. הנשיא לשעבר שמעון פרס אמר פעם: "דמוקרטיה אמיתית בימינו אינה בנויה רק על הזכות להיות שווה, אלא גם על הזכות השווה להיות שונה. היא איננה אוסף של הסכמות, אלא הרמוניה של ניגודים".
עדי פארג (24) מחולון היא בעלת מוגבלות ואחת מהפעילות בדף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.
לפנייה לכתב/ת 
