יותם ראובני: המהגר הנצחי, הפנימי

ז'אן ריבן, הלוא הוא ראובני עצמו, נולד ברומניה. אמו מתה כשהיה ילד קטן ובגיל ארבע-עשרה עלה לישראל ונשלח לאשדוד. הרומן מגולל את קורות חייו בפרספקטיבה של אדם מבוגר. החל מקשיי ההגירה וההתאקלמות, התנודות בחיי המשפחה וההתמודדות עם טראומת מות האם, דרך התבגרות במדינה רווית מלחמות ואידיאולוגיות, לצד חייו כהומוסקסואל עוד בתקופה שבה ניתן היה להיכלא בגינה, ועד לניתוח מעמיק וטורד מנוחה של הזהות שלו כאמן, כסופר ומשורר - וגם כמי שהתמכר לאלכוהול.

ספרו של יותם ראובני. להחזיק מעמד בתוך הקטיעות

ראובני הוא סופר מוערך שפרץ בקול גדול בסוף שנות ה-70, ונחשב, בין היתר, לחלוץ הכתיבה ההומוסקסואלית בספרות הישראלית. אולם על אף ההערכה הרבה לה זכה, יצירתו המונומנטלית, "פשר המעשים" - רומן רחב יריעה בשבעה כרכים - לא זכתה להדים הראויים לה.

בשל כך עוד יותר ראוי ש"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" תגיע לקהל, כיוון שמדובר ביצירה שמדגימה מצד אחד את כוחו העז של ראובני כמספר, כוח שהשנים לא פגמו בו ונדמה כי כמספר הוא עודנו חד, נוקב, משכנע ומלהיב כמו ביצירתו המוקדמת. ומצד שני, הזמן שעבר ניכר ביצירה זו ומהווה בה רכיב משמעותי באופן שבו נמסר הסיפור וגם בתוכנו - שילוב מרגש עד מאוד של מבט אחורנית אל הילד והמתבגר שהיה, למשל, ויכולת מרשימה לשחזר את התחושות והמצבים מהעבר כאילו הם מתרחשים בהווה - סוערים וגועשים כשהיו, מבלבלים ומטרידים כאחד.

בהתייחסות למשל המערה של אפלטון (אחד מיוצרים ואישים רבים המאוזכרים בספר, כחלק מהמערך הנפשי והחברתי של ראובני) הוא כותב: "כל חיי הסתכלתי בקיר שמולו נעקדתי, וראיתי עליו אופטיקה של חלום ושל מציאות, ילדות ואהבה, של דמע ודם. רק כך יכולתי להחזיק מעמד בקטיעות שנקטעו חיי". אותו מערך אופטי מלווה את גיבור הרומן האוטוביוגרפי הזה בכל שנות חייו, וראובני מקנה לו מבעים משתנים.

במהלך רהוט להפליא הוא מצליח לנסח תובנות ואמירות על מגוון נושאים המעסיקים את הילד, את המתבגר ואת הגבר שהוא - בהתאמה לגיל ולמצב. זרם התודעה שבו הוא כותב משרת אותו היטב בהצגה מהימנה ומעמיקה של הנפש המשתנה (ויחד עם זאת - הנפש שיש בה דברים שאינם ברי שינוי). כך, למעשה, הוא נמנע מסנטימנטליות וטרחנות, ומצליח למקם את הקוראים שוב ושוב באופן שבו חווה דבר מה מסוים בגיל מסוים.

מילד שהמילים "היו ונשארו הצעצועים האמיתיים שלו",

ועד לסופר המתבודד שתוהה אם "להתפלל מצד אחד על שיצא האלכוהול מחיי, רק להיום, ומצד שני להתפלל על שנכנס קנביס לחיי(...) כי האמינו או לא, עדיין קניתי וחיכיתי שמשהו יקרה. חיכיתי הרבה", - לכל אורך הדרך מציע לנו ראובני הצצה מסעירה לא רק אל האינדיבידואל שהוא (והאינדיבידואליות וההפרדה הם תמות מרכזיות מאוד ברומן) אלא גם אל לידתה והתבגרותה של מדינה שנבנתה, כלשונו, בזכות היות בן גוריון "המהפנט הגדול ביותר".

ראובני לא חוסך בביקורת. כך הוא כותב למשל: "פחדתי לראות את הארץ שאמורה היתה להיות שלי, ופחדתי לראות את עצמי כחלק מהנחיל של הארץ, זה שכבש ושלט וקבע ופסק והפריד וערך חיפושים והציב מחסומים, ובכך ביטל כל אפשרות של התקרבות בין הישראלי ליהודי. היה ברור כי בלי התחברות של האניים האלה, באמת לא תיתכן כאן מדינה אמיתית. ומה אני עשיתי? נשארתי בחלקת המהגרים ולא הלכתי הלאה מן הגלות".

זהותו כמהגר, שאינה נתפסת רק בהקשר הלאומי, הגלותי מהבחינה הגיאוגרפית, מאפשרת לו לבחון בחינה עמוקה מצבים אנושים פרטיים, ומצבים של יחיד בתוך חברה. ראובני אינו מטיל ספק רק לשם הצגת הטלת ספק, אלא משתף את הקוראים בתהליכי החשיבה, ההתגבשות (שאינה נשלמת באמת) והפענוח של המהגר הנצחי שהוא.

השיתוף הזה, שבשונה ממה שאולי נדמה, אינו שכיח כל כך בצורה זו בספרות העכשווית, מקנה לספר את החיות הרבה שלו ואת העניין שהוא מעורר לכל אורכו. ראובני אמנם נשען במידת מה על ז'אנר הווידוי אך יותר משזהו וידוי, יש כאן כתב חידה שמתפענח בזמן ההווה של היצירה, ומהלך זה, בנוסף לאחרים, מעניקים לרומן את ייחודו רב העוצמה.

 "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", מאת יותם ראובני. הוצאת "אפיק", 233 עמ'.